"אני לא מסכים.ה עם מה שאת.ה אומר.ת, אבל אגן עד המוות על זכותך להגיד זאת"
מילדות לימדתי את עצמי לדגול בהלך הרוח הזה (עוד לפני שיצא לי להכיר את המשפט הזה בכלל)
גדלתי בעולם של טרור, עברתי כל כך הרבה שיט וטראומות (טוב, מי לא?) שמשפיעים עלי עד היום וכנראה עד יום מותי
מעבר לילדות האלימה שבה גדלתי (פיזית, נפשית, מילולית ומינית) אז גם גדלתי במקום שבו שקר והסתרה היו ערך עליון, התנהגות דורסנית שמבטלת את האחר ואין דבר כזה "להסכים שלא להסכים" אלא רק "הדרך שלי היא הנכונה ומי שלא מסכים.ה איתי טועה וצריך לשנות את עצמו.ה"
זה לא קל לחיות בעולם האלים הזה אבל אני מסרבת לתת לעצמי ליפול למקומות של חוסר יכולת לכבד את האחר.ת
אני נתקלת בזה הרבה יותר מידי בחיים שלי ואני בוחרת להשקיע את האנרגיות שלי בלהילחם בזה
אז גם כשאני כבר בשיא של קריסה, אני עדיין נאבקת ודוגלת להתנהג כמו המשפט הזה, ללכת לפי ה"אני מאמין" שלי
גם אם אני שחוקה, מותשת, מרוסקת ועוד
זה היה יותר קל לוותר ולהיות יותר אלימה בתגובות בפייסבוק, בטלגרם, בוואטסאפ, בכלוב, בשיחות אישיות...
אבל ממתי אני בוחרת בדרך הקלה?
* פאק אני שחוקה
* מקווה לקבל היום חיבוקים מא.נשים אהובים.ות במפגש
