הגעתי עם ציפיות כלשהן למפגש אבל אני מודה שלא ציפיתי למה שהיה.
מעבר לזה שנמשכתי אליו הרבה יותר ממה שציפיתי (מה אני אעשה? אינטליגנציה שמאתגרת אותי + מבט שיכול להוריד אותי לריצפה עושים לי את זה) אז היה לי ממש מעניין
הגעתי פתוחה (כמו תמיד) עם כנות בלתי מתפשרת (כמו תמיד)
השיח היה מאתגר, שאלות לא פשוטות שאילצו אותי להתמודד עם דברים שאני לא נהנת להתמודד איתם.
קרה שהתמקדנו בנושא ההנאה המינית שלי וזה כנראה אחד הנושאים שהכי קשה לי לדבר עליהם או לעשות משהו לגביהם.
בשלב כלשהו (בחלק המאוחר יותר של המפגש), אני הייתי ערומה מולו ולא הייתי מסוגלת להסתכל לו בעיניים (בשלב מאוחר יותר כבר הייתי צריכה כי הוא ביקש או אמר ואני הבטחתי שאני אהיה פתוחה כמה שיותר לתהליך הזה)
קל לי לומר על עצמי דברים טובים מתוך הוראה שנותנים לי אבל אני לא מאמינה להם בשיט
ההרגשה התמידית שלי היא שזה פשוט לא נכון ואני גם מבהירה תמיד שאני אומרת את הדברים כי זה מה שאמרו לי לומר ולא כי אני מאמינה בזה.
היו שלבים, עוד לפני שהורדתי את הבגדים, שהרגשתי שהמבט שלו חודר את הנשמה שלי ושאני בפועל בכלל עירומה כרגע וזה היה לי קשוח.
חוויתי הנאה, עונג מנטאלי (כמעט קרוב לספייס בשלבים מסויימים), תסכול, כעס, עצבים, אתגר כייפי ועוד כל כך הרבה דברים במפגש הזה
ואני מודה שזה שהצלחתי לחרמן אותו בהחלט הוסיף לי (ולאגו שלי), אני יודעת שאני מעולה בלספק ושאני לא צריכה מראה טוב בשביל זה
גם אם אני מרגישה שאני טיפשה, אני יודעת ומרגישה שאני מספיק מעניינת ומאתגרת מהבחינה המנטאלית וכשמישהו דומיננטי מולי חווה עונג או ריגוש מיני ומנטאלי מזה אז אני יכולה לעוף
היו כמה פעמים במפגש שרציתי לעצור ולבקש "בבקשה תנשך אותי בצוואר" או "בבקשה תמשוך לי בשיער" או "בבקשה תחנוק אותי" אבל עצרתי את עצמי כי זה הרגיש לי לא נכון ופחדתי להעמיד אותו במצב לא נעים.
היו רגעים שהוא אמר לי לשבת עליו (מודה שפחדתי שאני אכאיב לו בגלל המשקל) גם כשהייתי עם בגדים וגם כשהייתי בלי (הוא היה לבוש ברגעים האלו) והיה בזה משהו כל כך מנחם פתאום, משהו כל כך נעים, משהו כל כך מרגיע
סוג של "אני יכולה רק להניח הכל בצד ורק לתת לעצמי להיות בלי דאגות ומחשבות טורדניות"
הליטופים שלו היו כל כך נעימים ומשכרים והרגשתי שאני יכולה לכמה דקות להתמסר מנטאלית לתוך הרגע
לקראת הסוף הזלתי כמה דמעות, אבל אני חושבת שהיה לי חסר וכואב שלא הצלחתי לבכות מולו
שמאיזושהי סיבה לא הרשתי לעצמי וגם זה משהו שתסכל אותי (עכשיו בראייה לאחור אני יותר מבינה את זה)
סך הכל אלו היו כמה שעות של מנוחה מהריצה של החיים, מנוחה של המוח שלי (גם אם זה היה קשה מאוד ומאתגר) ומנוחה קצרה מהרגשת הדיכאון שחונקת אותי
כמה שעות שהרגשתי שאני יכולה לנשום
.
תודה לך
אני בהחלט מחכה למפגש הבא שלנו
לפני חודשיים. 8 באוגוסט 2024 בשעה 10:51
