אני אוהבת את הקובן שלי כי הם יגידו לי מה שהם חושבים גם אם אני לא אוהב לשמוע את זה
והם תמיד שם, לא משנה מה
הם לא מפחדים מהעצבים שלי, הם לא מפחדים מעוצמות הרגש שלי, הם לא מפחדים מהדיכאון שלי, הם (בין הבודדים) שלא מפחדים מהאפלה שקיימת בי
הם אוהבים ומאמצים את האפלה הזאת, מחבקים אותה, מחבקים אותי
הם מקבלים את מי שאני תוך הידיעה שיש לי הרבה חסרונות אבל גם הרבה יתרונות
שוחחנו היום על הרבה דברים אבל ביניהם היה הנושא של "אני מתעצבנת בשניה ומתפוצצת הרבה לאחרונה"
הם אמרו משהו שלא חשבתי עליו, שיש סיכוי שהמוח והגוף שלי במצב של עומס יתר ושאני עדיין מתעקשת להמשיך
לפעמים הנחישות הזאת מתפרצת בזעם רגשי ובעשייה פרודוקטיבית של הגוף (לימודים, כביסה, כלים, הליכה ועוד)
זה נשמע פתאום כל כך יותר הגיוני
אין ספק שאני גם בחוסר איזון (שינויים תרופתיים + בדיקות דם שאני צריכה לעשות) אבל זה שאני כל הזמן פועלת, בלי שום עצירה של לנשום, מביא את המחיר שלו.
אני צריכה להבין איך אני נרגעת כי מוסיקה כבר כמעט ולא עוזרת בכלל, גם לא נשימות, גם לא להסתכל בחדר ולראות אילו צבעים אני רואה...
הכלים שיש לי כרגע לא עובדים ואני חייבת ללמוד כלי חדש + איכשהו למצוא דרך לאזן את עצמי פרודוקטיבית
כי זה נחמד שאני עושה הרבה יותר גם אם אני בגל דיכאון קשוח אבל לא אם המחיר הוא התקפי זעם עד לקריסה טוטאלית