*נאנחת*
הלילה.
הלילה ליוותה אותי תחושת בדידות מעיקה שכזו.
אני לא בטוחה למה... אני רק יודעת שזה היה מלווה בהרגשת כאב נפשי ברמה מסויימת.
התעוררתי בשעה מסויימת ולא הצלחתי כבר לחזור לישון.
סך הכל?
אין לי מה להתלונן.
הייתי אצל חברה טובה, היא בישלה, אני עזרתי קצת, היה טעים ואז בילינו את שאר הערב בלשיר קריוקי.
זה היה... משחרר.
אבל אני מניחה שאני מתגעגעת לתחושה הזו שמישהו מחבק בלילה.
סוג של ריקנות כזו שמציפה אוצי פתאום.
אני יודעת שכשהיום הזה ימשיך אז הרגשות שלי ישתנו ואני אחזור להיות קופצנית אבל כרגע כן חשוב לי גם לכתוב על זה.
קיים בי פחד.
אני מגלה לאחרונה שהאינטואיציה שלי לגבי דברים נכונה יותר מאי פעם וזה מפחיד אותי.
יש לילות שאני לא מרגישה עתיד ורוד עבורי.
יש לילות שאני לא מרגישה עתיד.
האפלה הלילה עטפה אותי ואני נותנת לה להפעם להיות שם אבל לא לשלוט בי.
שליטה... שליטה... שליטה.
יש לי שליטה מלאה בעצמי.
אסור לי להרפות הפעם.
אני לא רוצה לשלם שוב מחיר.
אז יש לי שליטה על הלב.
אני מחליטה, לא הוא.
כך אני משקרת לעצמי לפחות.