אז היום הלכתי לעבודה עם קב אחד, אמנם הרגל כואבת לי קצת יותר אבל היה שווה את זה, בלי עיין הרע :)
לאט ובזהירות... אני יוצאת מזה, בלי עיין הרע.
"הקול שלך לא פחות ממהפנט" - הוא כתב לי את זה היום אחרי דיון מסויים על יכולת השירה שלי.
אני כתבתי לו שבטח יש לו חום ושהוא צריך לשתות תה.
הוא סיפר לי משהו שלא ידעתי שהוא חשב... באחת מהפעמים שביקרתי אותו אז גם שרתי (חברה שלי ואני שרנו ביחד) ומסתבר שהוא חשב ש"זה היה לא מן העולם הזה"
אני מפחדת להאמין למחמאות על הקול שלי... כל כך מפחדת.
מוסיקה היא החיים שלי, היא האהבה שלי
היא הדבר שהציל לי את החיים
בלעדיה אני באמת חושבת שהייתי מנסה להתאבד עוד בגיל 8.
אז אני מפחדת.
באופן כללי... להאמין למחמאות עלי, זה מפחיד.
אולי כי אני מפחדת לתת למישהו להתקרב אלי לרמה הזו... לרמה שבו אני מאמינה למה שהוא או היא אומרים עלי.
נכוותי כל כך קשה כשהאמנתי, אני לא רוצה שוב.
לא שוב.
הוא אמר שיתאים לי לשיר את השיר הזה בגרסה הזו
הקטע המצחיק?
כשנזכרתי באקס השנוא עלי אז שמעתי את השיר הזה הרבה וגם התאמנתי עליו.
פשוט כי הוא כל כך נכון.
עד ליום הזה.