אז מסתבר שאני ועוד כמה אנשים עלינו על רעיון שעזר לאותו אחד שהוגדר כמשפחה שלי.
והוא הודה לי על זה ברמה שהצליחה להשאיר אותי בהלם:
"את מתנה שקיבלתי מהעולם"
ואיך אני יכולה להגיב למשהו כזה?
הגבתי בדרך היחידה שידעתי ואמרתי לו שזה מעניין ושזה סותר את זה שאמרו עלי שאני עונש.
אבל לא אמרתי לו שהמשפט הזה גרם לי לבכות.
אני?
מתנה?
WTF?
כאילו... אני? משהו חיובי? משהו שהוא... טוב?
מה???????????
זה לא שאנשים אחרים לא אומרים לי דברים מדהימים ומראים לי כמה הם מעריכים אותי
אבל מתנה?
אני אמורה להיות המתנה של ההורים שלי.
וברגע שזה נעלם לי אז לא האמנתי שאני בחיים ארגיש ככה
והוא, בדרך המופלאה שלו, נתן לי את אחת המתנות הכי מיוחדות - להרגיש שהקיום שלי עשה משהו, עזר לו, השפיע... להאמין לכמה שניות שאני אכן מתנה.
אני כן חושבת שהוא פשוט נכנס לסחרחרת הרגשות שלו והגזים ואני לא חושבת שהוא ימשיך לראות בי ככה עוד הרבה זמן.
אבל...
זה היה מיוחד וזה נתן את האפקט שלו.
אני רק יודעת שאני לא מתכוונת לנטוש אותו לעולם
הוא חלק מהחיים שלי ולא משנה מה יקרה ולאן הדרך שלי תוביל אותי ולאן הדרך שלו תוביל אותו - אני תמיד אהיה חלק מהחיים שלו והוא תמיד יהיה חלק מהחיים שלי
ואני נודרת כאן - אני בחיים לא אנטוש אותו, הוא תמיד תמיד תמיד תמיד יהיה משפחה ואני תמיד אהיה שם בשבילו.