אני עוברת הרבה כל הזמן.
חלקית כי אני "מזמינה" את זה וחלקית כי זה פשוט תקופות כאלה.
עניין הרומנטיקה מכאיב לי מאוד ביום וחצי האחרון, זה חסר לי מאוד.
_________________________________________________________________________________________________
הולק מאוד שם בשבילי (הולק = האדם שהגדרתי כמשפחה ונמצא שם בשבילי המון), הייתי אצלו בראשון ויצא לנו לדבר על פחדים שלי, בין השאר על הפחד שלי מלאבד אותו.
הוא השקיע כמעט את כל הלילה בלפרמט לי את המחשב בשביל שמשחקים יעבדו עליו כמו שצריך.
בבוקר כשפתחתי את המחשב גיליתי שומר מסך של רוג עם דדפול ושתמונת הנושא של המחשב היא תמונה של רוג
וזה עשה לי כל כך נעים! חייכתי וצחקתי ואמרתי לו תודה על זה ושאני מעריכה את זה מאוד.
קשה לטמבל הזה לקבל מחמאות, אני צריכה לעבוד איתו על זה.
הוא ועוד מישהי ניסו לשכנע אותי להצטרף ללארפים ואני כרגע שוקלת את הרעיון, אולי באמת זה רעיון טוב.
זה מדהים אותי כל פעם מחדש שהולק ואני לא מכירים הרבה זמן (אוטוטו שנה) ועדיין הוא הפך למישהו כל כך יקר לי, כל כך משמעותי בחיים שלי... והקטע המוזר שזה הדדי, אני יודעת שאני מישהי שיקרה לו ושמשמעותית בחיים שלו.
הוא מספק לי הגנה בהרבה מאוד מצבים וזה אכן חדש לי.
ואני?
ברגע שאני מרגישה שמישהו/י תוקפים אותו אני הופכת לזאבה טורפת, אני מגנה עליו בכל מה שיש לי, גם אם זה אומר להשפיל ולהכאיב לאדם שמעז לפגוע בו.
________________________________________________________________________________________________
זאבון שלי,
כייף לי שאתה בחיים שלי, כייף לי לדבר איתך, כייף לי לשמוע ממך
כייף לי... איתך.
אני אוהבת אותך.
________________________________________________________________________________________________
אני מתחילה בחיפושי עבודה אבל אני עדיין לוקחת לעצמי את הזמן, אני לא זוכרת מתי נתתי לעצמי זמן לנוח (או לפחות לנסות לנוח) כמו עכשיו.
אני גם עושה איזשהו פרוייקט עכשיו (מופיעה במחזה) וזה ממש ממש ממש ממש ממש מוזר.
אני לאט לאט פורחת ומתקדמת.
הלב שלי מרגיש עדיין כאילו הוא מת
אני עדיין מרגישה כמו צעצוע שבור
אבל...
יש שיפור, כלשהו.
חייב להיות.
ועכשיו אני משקיעה ובונה את הבסיס בשביל שלעולם לא יהיה מצב שאני אתפרק או אשבר.
הפניקס עייפה כבר.
