אני שוב בקושי ישנה.
אני אמורה לקום בכלל עוד חצי שעה ופשוט התעוררתי (עם התקף קליל בעיין) אחרי שישנתי באיזור השלוש שעות.
שוב חזרתי לזה.
הטיפול שהיה אתמול היה קשה ביותר.
אני בכל פעם מודעת למשהו חדש, בכל פעם "מקבלת עוד סטירה לפנים"
הבנתי אתמול שיש לי בעיה רצינית עם אוכל.
אני שונאת לאכול
זה סיוט מבחינתי.
אני חושבת שחוץ מארוחת בוקר, אין משהו שאני באמת נהנת מלשבת ולאכול (אולי גלידת מוקה).
אני אוכלת מאוד מהר ואני עושה עוד חמישים דברים במקביל
אני לא עוצרת ונהנת מהחוויה, אני לא עוצרת לחוות את הרגע בכלל
קצת אבסורד בהתחשב בעובדה שאני דוגלת ב"לחיות את הרגע"
המוח שלי עסוק בלנתח דברים כמעט 24/7
אני לא עוצרת לחוות דברים, אני פשוט עסוקה בלחשוב.
מה הכוונה?
אני למשל אתחיל לחשוב - אני צריכה לעשות ככה וככה, מיד לאחר מכן תבוא מחשבה של "שיט, אבל לא חשבתי על איך ככה וככה", לאחר מכן תבוא במידית המחשבה של: "וואו, אני כזאת סתומה, איך לא חשבתי על ככה וככה" ומשם הדרך למחשבות של תיעוב עצמי היא מאוד מהירה.
ואז אני פשוט מפספסת את כל החוויה של פשוט לעשות דברים.
הבנתי שאולי המקום היחידי שבו זה לא קורה זה כשאני עובדת על פרוייקט, כשאני בונה משהו.
אז המוח שלי לא מנתח את מה שאני עושה ונותן שיפוטיות על כך אלא אני פשוט ליטרלי נהנת, אני כן אהיה מסוגלת לתת ביקורת של: "אוקיי, את זה צריך לשנות" אבל אני לא אכנס שם לסחרחרה של: "שיט, אני כזו סתומה שבלה בלה בלה"
וזה למה אני מעולה בעבודות.
זה למה, כשאני מגיעה למקום עבודה, אני מצליחה כמעט על ההתחלה לפרוח ולהצליח.
זאת הנקודה החזקה אצלי.
אבל לגבי כל השאר? לא קורה. כמעט ולא קורה.
גם בבילויים עם חברים, גם ברגעים אינטימיים, גם באקט הפשוט של לצחצח שיניים - אני לא מפסיקה לחשוב ואני פשוט לא חיה את הרגע, את החוויה.
אז נכון, אי אפשר כל הזמן רק לחיות חוויות ואין מה לעשות, אני אדם שפשוט מנתח הרבה וכמעט כל הזמן
אבל זה עכשיו הולכת להיות מלחמה של: "מחשבה בורחת ואני מחזירה את עצמי לפוקוס בכח" - גם אם זה אומר לעשות את זה 70 פעם בדקה.
פלא שאני מותשת כל הזמן?
פלא שאני חסרת כוחות?
פלא שמשהו?
אני צריכה להבין איך אני מתגברת על עניין האוכל, כי זה מזיק לי.
הקטע המצחיק? עשינו תרגיל שהצריך קשיבות לחווית אכילה (כשיעורי בית זה היה חתיכת סיוט לעשות את זה והיה לי מזל שההולק הכריח אותי כשהייתי אצלו אבל עשינו שוב את התרגיל גם אתמול בטיפול) והבנתי שאני לא אוהבת מתוק כמעט בכלל.
טעם מתוק כמעט ולא טעים לי, אני כמעט ולא נהנת ממנו.
אני מניחה שאני כן אוהבת קורנפלקס של קוקומן אבל אני ממש שונאת קורנפלקס שמלא בסוכר.
הטעם המתוק פשווט לא טעים לי
ומסתבר שהצלחתי להבין את זה אחרי שסוף סוף הייתי קשובה בזמן שאכלתי לאוכל עצמו ולחוויה עצמה (אלוהים ישמור, לאכול לחמית אחת במשך חצי שעה היה חתיכת סיוט).
וזו רק דוגמה אחת.
המוח שלי מאז עסוק גם בלברוח למקומות המוכרים - " אבל זה כל כך לא הוגן שזה ככה", "אני כל כך שונאת את עצמי שזה ככה", "כל כך כואב לי שזה ככה", "בא לי לבכות"
אלוהים, קשה לי.
וכואב לי
וזאת מלחמה עם עצמי כרגע
ואין לי כמעט אנרגיות
אני כל כך מותשת, כל כך מותשת
אבל אני צריכה להזכיר לעצמי להיות גאה בעצמי, כי אני עושה תהליך שמערער אותי עוד ואני מתמידה בו בינתיים, אני משקיעה בו
גם אם קשה לי
לוחמת הייתי ולוחמת אהיה תמיד.
לפני 8 שנים. 6 באפריל 2016 בשעה 4:47
