נקמה מעולם לא היתה הסטייל שלי.
אני תמיד הייתי זו שבוחרת בלשחרר, בלסלוח, בלהתנקות.
זה לא שזה לא מפתה אותי, הרעיון הזה של להתנקם - בכל זאת קיימים שני אנשים בחיים שלי שלא סלחתי להם (הם גם מעולם לא התנצלו על הנזק שהם גרמו) אבל תמיד ההחלטה היתה שלהתנקם יעשה יותר נזק לנשמה שלי מאשר תועלת לשדה שבתוכי.
זו אחת הסיבות ללמה ההולק מגדיר אותי כ"קדושה" לפעמים.
יש לנו הרבה ויכוחים סביב הנושא הזה, על למה אני לא פותחת כאן באתר הזה, על מקרה האונס שלי למשל (למרות ששנינו לא היינו מגדירים זאת כנקמה, אבל לשם הדוגמה, יש אנשים שכן).
על איזה "שולט" אנס אותי והתעלל בי.
התשובה שלי אליו היתה ותמיד תהיה שזה לא שווה את זה.
גם כי כבר עברו שנים מאז ואני המשכתי הלאה בחיים שלי וגם כי זה מעולם לא היה שווה את זה, הוא לא שווה את זה.
לא שווה לי ללכלך את הבית שלי בזוהמה הזו.
ההולק כמובן לא מסכים עם התשובה ואז בדרך כלל מתפתח ויכוח סביב הנושא.
מה הנקודה שלי?
אה כן
נקמה.
נקמה היא חסרת תועלת.
היא משאירה אותנו ריקה מבפנים, מלאים בשנאה ורגשות שליליים
ואני?
אני לא הייתי כזו
ואין סיכוי שאני אתן למישהו בעולם הזה להפוך אותי לכזו
לא משנה כמה כח היה לו בעבר עלי
אני עדיין ילדה של האור, של הקסם ושל הטוב.
