יש משהו מאוד שקט בשעות האלה.
מאוד... עדין.
כל השדים שיצאו לשחק בלילה לאט לאט נעלמים להם בשעות האלה.
הולכים לישון את שנתם - גם הם צריכים את זה, אני מניחה.
אומרים שהכתיבה משחררת - עבורי היא תמיד היתה מתנה.
הדרך של להביע רגשות כל כך חזקים שקורעים את הנשמה מבפנים ומשאירים אותה עייפה וכואבת.
אני לא יודעת כרגע לתאר את מה שאני מרגישה וזה מעסיק אותי.
בדי בי טי, למדנו כבר על החשיבות של לתת שם לכל רגש במקום להסתכל על מכלול ולא להבין מה קורה.
ועדיין... אני מרגישה תסכול שזה לא מצליח.
שאני עדיין לפעמים תחת מטריה של רגשות ואז אני מפספסת.
במקום לחיות אני מתבוססת בדם של הרגש.
ואני רוצה לחיות...
הו, כמה נפשי משתוקקת לחיות.
צמאה לאור ולפיזור של אהבה.
מתחננת לעוד מהקסם הזה שאפשר לפזר לפעמים.
אמונה בלתי מתפשרת באנשים אמרנו?
יש דברים שלא משתנים אני מניחה וטוב שכך.
זה שומר על הקסם הפנימי שלי
העקשנות הזו של לא לוותר, לא לשנותאת החלק הזה שבי, להגן עליו בכל מחיר אפשרי.
המחשבות שעולות בשקט של הבוקר...
לילה טוב שדים.
