את מ' הכרתי בכיתה א באחת מהפעמים שאמא שלי לקחה אותי לבית הספר.
החיבור בינינו היה כמעט מידי
היא מההתחלה הרשימה אותי בנוכחות ובאנרגיה המדהימה שקיימת בה.
אבל את הקשר האמיתי שלנו התחלנו בכתה ה, כאשר ביקשתי לעבור לכתה שלה (בעקבות חרם בכתה שלי שעשו עלי בשנה שלפני).
ומאז אנחנו חברות
כבר כמעט שני עשורים חלפו להם, איך שהזמן טס בלי עיין הרע.
אבל מה רציתי לומר?
אה כן... מ'.
היא החברה הכי טובה שלי, האחות שתמיד רציתי, האדם הראשון שאהבתי בחיים שלי שהוא לא משפחה ביולוגית.
אתמול נפגשנו לדבר על הנסיעה שלנו לספרד (היא החליטה שליום ההולדת הקרוב שלי, שזה יום הולדת 30, היא קונה לשתינו כרטיסי טיסה לספרד לשבוע... וזה אחרי שעוד בילדות אמרנו שנסע לשם ביחד מתישהו, היא פשוט החליטה שנמאס לה לחכות) ועל הדרך שפכתי בפניה את רוב הדברים שעוברים עלי היום.
מפה לשם (ואחרי ארוחה נהדרת ולא כשרה בשיט) הגענו לשיחה על היסודי, החטיבה והתיכון.
דיברנו על היסודי, היא הופתעה לשמוע שאני עם השנים הבנתי שהמורות שלנו ידעו על האלימות שהיתה בבית שלי ולא עשו כלום, היא גם לא הצליחה להבין למה אף אחד לא עשה משהו.
דיברנו על התקופה שאבא שלי למד להרביץ מבלי להשאיר סימנים, אני אמרתי שכנראה מתישהו הוא סדק לי צלע כי היתה תקופה ארוכה מאוד שכאב לי לנשום אבל נו... לא באמת הלכנו לרופא לבדוק את זה.
דיברנו על גיל 15, מתי שלשתינו היה משבר עצום בחברות שלנו.
מסתבר שהיא לא ידעה על ניסיון ההתאבדות שהיה לי בזמן (ניסיון אחד בחיים שלי וגם מאוד מטומטם, לנסות לחתוך ורידים עם סרגל ממתכת - הייתי ילדה מטומטמת), היא לא ידעה כמה אני הרגשתי לבד.
ואני?
אני בזמנו אמנם מאוד כעסתי והרגשתי שהיא נטשה אותי אבל היום אני מבינה שזה מה שהיא היתה מסוגלת אליו.
היינו בנות 15 ולא היינו אמורות להתמודד עם כל החרא שהיה.
אני לא הייתי אמורה להיות עם אבא אלים ולהגן על אמא שלי
והיא לא היתה אמורה להיות במצב שבו היא מנסה להבין איך היא עוזרת לחברה הכי טובה שקורסת בעקבות זה ואז בעקבות הגירושים של ההורים של החברה, החובות של האבא של החברה, הטירוף של האמא של החברה ועוד ועוד ועוד
היא היתה צריכה אוויר כי אני הפכתי לתלותית (דבר שהיום אני מבינה יותר למה קרה וכבר לא שופטת)
ואני?
אני הרגשתי כאילו האדם היחיד שיש לי בחיים קם והולך גם.
וזאת היתה השנה היחידה שבה ויתרתי על החיים שלי.
שיקרתי לאמא לגבי ימים מיוחדים שבית הספר לא דרש שאני אגיע ללימודים וככה הייתי מבריזה מלא, בקושי למדתי והציונים שלי היו בהתאם.
בכתה יא, כשיצרנו את רבעיית החברות (מ', אני ועוד שתיים) אז זה היה אחרי ריב ענקי שהיה לי ולמ' ושאותן שתי חברות חיברו בינינו.
ואז מ' כבר התחברה ממש לאחת מהן ואני הפכתי ל"חברה הכי טובה לשעבר"
אתמול הסברתי לה כמה זה כאב לי.
היא גם הסכימה איתי לגבי היחס הלא טוב (בלשון המעטה) שקיבלתי מאותה חברה והיא לא הבינה איך היא בזמנו לא עצרה את זה.
אבל נו... היינו ילדות.
אחר כך דיברנו על אחד האקסים ועל הבדידות שהרגשתי שם, על איזה אירוע ספיציפי שהיה ועל כמה הייתי אבודה ובודדה.
אחרי כל הדברים האלו היא הביאה לי חיבוק שנמשך לאיזה כמה דקות טובות
והיא שיתפה אותי בדברים שאני לא ידעתי
בפעמים שאני הייתי שם בשבילה במה שהיא הגדירה כ"רגעי משבר" ואני אפילו לא קלטתי
ואז צחקנו על זה שמה שחיבר אותה אלי היה העובדה הפשוטה שאני, בניגוד לרוב הילדים בכיתה, היתה זו שבחרה פשוט לדבר איתה ולהיות חברה שלה.
מדהים מה אפשר להשיג בשני עשורים.
אני ברת מזל שיש לי אותה בחיים שלי.
היא אחת הנשים המרשימות ביותר שיצא לי להכיר בחיי
חכמה, מוכשרת, אינטיליגנטית, רגישה, נאמנה, אוהבת ומדהימה, פשוט מדהימה.
והפוסט הזה בעיקרו מוקדש לה
לה ולחברות המדהימה שקיימת ביננו
אני אוהבת אותך מאוד מ'
אני אוהבת אותך אחותי
תודה על מי שאת ותודה על זה שבורכתי בכך שאת חלק מחיי.