חמישי היה מאנץ' והיה ממש כייף
היה שלב שבו התעניינתי במישהו אבל כל השיחה איתו וכל מה שהיה הובילו לחרדות שלי שהופיעו מחדש.
כשהלכנו משם (הארמלס, ludraz ואני) אז הלכנו לאכול ואני פשוט ברחתי לשירותים לתוך התקף פאניקה שבסיומו בקושי הבנתי איפה אני נמצאת.
אני צריכה לזכור לשמוע לאינטואיציה שלי.
הזמרת אמרה שהיא גאה בי כי שמעתי לאינטואיציה שלי ושזו התקדמות.
קשה לי לראות את ההתקדמות.
מה שאני בעיקר רואה זה את החרדות שהקשר ההוא עם האקס השאיר בי, את הטארומה (או פוסט טראומה כפי שהפסיכולוגיה מגדירה זאת) ואני מתמלאת בכעס.
לפעמים אני תוהה אם הוא בכלל לא ער לנזק שהוא עשה או שפשוט הוא ער לכך ולא אכפת לו.
ככל שהימים עוברים אני מהמרת על השני.
ההולק ספג את הכעס שלי בנושא, אני מניחה שמולו אני יכולה לשחרר גם את הצדדים האפלים שלי, המחשבות הרעות והשונאות שקיימות בי.
מפה לשם זה הוביל לסוף שבוע קשה שבו לא רציתי לראות את רוב האנשים או לדבר איתם.
ואני מותשת היום אבל מכריחה את עצמי בכח לחזור לאיזון מחדש ולא לשקוע בזה.
אין ספק שאני עדיין צריכה טיפול בנושא הזה ועכשיו שאין לי את הדי בי טי אולי זה הזמן להשקיע בזה.
המחשבה של לפנות למרכז לנפגעות תקיפה מינית ולהתחיל טיפול שם מפחידה אותי, אני לא יודעת כמה שדים יצאו שם ואני לא יודעת איך אני אעכל את זה.
אבל...
אני חייבת לעשות את זה, זה חלק מהתהליך וזו חלק מהתמודדות.
אני חייבת לקבל כלים כלשהם בשביל להתמודד עם התקפי החרדה והתקפי הפאניקה.
אני לא מצפה לפתרון קסם, כפי שלא ציפיתי בדי בי טי, אבל אני צריכה כלים.
אני חייבת כלים.
ואני אעבור גם את זה
כי אני פייטרית וכי אין משהו בעולם הזה שיכול עלי.
