התמסרות אצלי תמיד היתה נושא של בחירה.
אני יכולה להיות הכלבה מהגהנום
ואני יכולה להיות הזונה הצייתנית
ההבדל העיקרי בין השניים הוא הבחירה שלי.
כי גם כשאני הכי בראטית אני עדיין הכי אתמסר, הכי ארצה לרצות, הכי ארצה לתת, הכי ארצה להעניק.
בעבר הרחוק זה הוביל אותי ללא מעט מקומות מסוכנים
אז למדתי.
למדתי להיות מאוד סלקטיבית למי אני נותנת את זה ובאיזו מידה אני נותנת את זה
וכמה הגנות אני מוכנה להוריד בשביל זה.
זה עדיין לא חסין לחלוטין מפגיעה אבל זה לא הרסני כמו בעבר.
.
כשאני מתמסרת זו מתנה
כשאני מתמסרת אז אני באמת מעניקה את הנשמה שלי, את הלב שלי, את כל מה שיש לי לתת.
.
זו אני.
לטוב... לרע...
עם כל העוצמות הדפוקות שלי
עם כל השריטות, החבלות, הצלקות והכיעור והיופי שלי.
עם כל הקור במילה ובמבט אחד
עם כל החום בתנועת גוף כנועה
זאת אני.
ולפעמים?
לפעמים זה כואב להיות אני.
חברה שלי הגדירה זאת באופן מושלם לפני כמה ימים: את נשברת לבכי מהר מאוד אבל את לא נותנת לשום דבר לנצח אותך ואת חזקה.
.
כזו היא ההתמסרות שלי גם אני מניחה.
עוצמתית, סוחפת, כאוטית, כואבת, מציפה...
ולא תמיד קל להתמודד איתה.
לרוב אפילו קשה.
ועם כל זה, זו אני.