וזה בדיוק מה שקרה היום:
אז קמתי עם גרון כואב ועם קצת חום בבוקר ואז קיבלתי הוראה מלוקי להישאר בבית.
ואז היה בינינו את הטנגו שיש תמיד:
אני: אבל אולי אני אלך?
הוא: אני נתתי הוראה
אני: אבל אני לא באמת חולה, זה ממש קצת חום למרות שכואב לי הגוף והגרון
הוא: את חייבת לנוח, את חייבת לקחת יום ולישון
בסופו של דבר, הוא נתן הוראה ואני הקשבתי להוראה (וזה מההוראות שלי באופן אישי קשה להקשיב להן)
אני יודעת שהבוסית שלי לא תכעס עלי ושבסופו של יום הכל באמת בסדר ואני פשוט חייבת להשלים שעות שינה אחרי שבסוף שבוע ישנתי בצורה נוראית (להתעורר 10-12 פעמים בלילה בגלל סיוטים זה לא כייף)
אבל חלק בי עדיין מרגיש עם זה "לא בסדר" ו"עצלנית" וכן הלאה.
ואני עובדת על זה כמו שאני עובדת על מאה דברים בערך במקביל.
לשבור דפוסים והרגלים - זה לידה מחדש ואני עוד בשלב של לעשות ניתוח בלי הרדמה על הנפש שלי.
וכן, אני צריכה את המנוחה הזאת.
אז הקשבתי להוראה שלו, זה יותר קל כשזה בא כהוראה ממנו והוא יודע את זה.
ואני אוהבת אותו על זה ועל כל כך הרבה דברים.
הוא שונה מכל קשר שהיה לי.
בסך הכל את מרבית הקשרים שלי סיימתי בצורה טובה (חוץ מאחד) ועם חלקם אפילו נשארתי בקשר חברי ממש טוב.
אבל לוקי... הוא באמת מתאמץ
מעבר לזה שהוא אוהב אותי ומכיל אותי... הוא מתאמץ.
הוא מנסה ללמוד את הכלים של "איך להתמודד איתי" או ליתר דיוק, "איך להתנהל בסיטואציות מסויימות"
ולפעמים זה ים רגוע ולפעמים זה מחול שדים... אבל לא משנה מה, אנחנו עדיין עושים את זה ביחד
ואני מרגישה כל כך ברת מזל שיש לי אותו בחיים שלי כבעל וכשולט.
