אני מאוד אוהבת את לוקי ואני יכולה בכנות לומר שאני מאמינה לו שהוא אוהב אותי.
דבר שמאוד לא קל לי להאמין בו ולקח לי המון זמן להאמין שהוא אוהב אותי ולא "אבל הוא לא אוהב אותי, הוא רק חושב שהוא אוהב אותי ועוד מעט הוא יגלה איזו מפלצת אני ואז הוא יבין שהוא בעצם לא אהב אותי מעולם"
ועם כל האהבה שלנו ועם כל החתונה המדהימה שהייתה לנו, יש רגעים שהראש שלי והמחשבות שלי הולכים ישר לכיוון של: "אבל האם את עושה לו טוב בכלל? האם את לא עושה לו נזק? האם את לא מורידה אותו רק למטה עם כל גלי הדיכאון שלך, הטראומות שלך, התסבוכים שלך, העומס הרגשי שיש לך?"
יש בי חלק שפשוט תוהה האם אני טובה לו בכלל והאם לא היה כדאי לו שהוא בכלל היה עם מישהו/י אחר/ת.
מישהו/י יותר קל ממני.
אבל הרבה פעמים, כשהמחשבות האלה צצות בראש שלי הוא פתאום בא עם משפט אוהב של כמה אני תומכת בו ועוזרת לו ונותן דוגמאות.
וזה מצליח להשתיק קצת את הקולות האחרים.
הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים האלה ובאמת שלא יכולתי לאחל לעצמי בעל יותר טוב ממנו, אדם שגם אחרי 3 שנים ומשהו אני עדיין מרגישה פרפרים וקסם.
והיום זה מסוג הימים שאני בלופים מחשבתיים על האם אני עושה לו טוב.
אבל איכשהו, לא משנה מה, זה תמיד מצליח להיעלם בסופו של דבר כשבלילה הוא מכרבל אותי לתוך החיבוק העוטף והאוהב שלו, בדיוק כמו בלילה הראשון שבו ישנו ביחד והרגשנו כאילו אנחנו מכירים כבר כמה גלגולים טובים.
והכל נהיה קצת יותר שקט, קצת יותר רגוע, קצת יותר שליו.
