עם כל הפוסטראומות שהתעוררו לאחרונה ובשילוב עם זה שהתחלתי לכעוס על אבא שלי על כל החרא שהיה שם...
אני עם סיוטים.
כל לילה.
כבר כמעט ארבעה חודשים.
לרוב אני לא זוכרת אותם אלא רק מתעוררת בין 4 ל-10 פעמים בלילה.
אבל אז יש את הסיוטים שאני זוכרת ושנשארים איתי כמה ימים במחשבות.
הלילה היה אחד מהמקרים האלו.
אולי זה בגלל שאנחנו ישנים אצל אמא של לוקי וששם אני מרגישה הכי מוגנת ביקום בערך (ברצינות, לפעמים זה מרגיש שאמא שלו היא יותר אמא שלי מאשר האמא הביולוגית שלי ואני ממש ברת מזל שהקשר איתה הוא כזה קרוב).
אולי זה בגלל שהמוח שלי החליט שאני מוכנה לזכור את החלומות כי אני יכולה להתמודד עם זה.
מה שזה לא יהיה... זה חרא.
זה מרגיש שאני עוברת ניתוח בלי הרדמה בחודשים הקרובים אבל אני מחזיקה את עצמי בידיעה שזה חלק מתהליך הריפוי.
זה חרא
זה כואב
זה שורף את הנשמה שלי
אבל זה חלק מתהליך הריפוי.
