שבריריות, פגיעות, חשיפה

התכופפתי לקשור את השרוכים
ופתאום צל מעליי
הרמתי את ראשי והוא שם
עומד מעליי, ידיו על מותניו ואת פניו אני לא מצליחה לראות
נבהלתי, הלב שלי פועם חזק
אני לא על ברכיי בגללו ובכל זאת אני מרגישה כל כך קטנה וחסרת אונים
אני מצליחה לראות את חיוכו
והריכוז בו מרפה את גופי
שכחתי את הסיבה שלשמה התכופפתי ושניסיתי לקום
הוא הכביד על כתפיי עם ידיו
לא התיר לי לקום
לפני שהספקתי לשאול למעשיו, הוא תפס את פי
וסימן עם ידו השניה סימן לשקט עם אצבעו
הרגשתי פחד והתרגשות לא מוסברת
הבטתי בו והוא סימן לי לקום לאט, לאט.
הוא המשיך לאחוז בכתפיי וסובב אותי עם הגב אליו
לא התנגדתי, הבלבול עיוות את חושיי
ואני שם, ממשיכה לעמוד.
הוא קשר את ידיי ושהתחלתי להתנגד, יידיי כבר נקשרו
הוא דחף אותי על הרצפה, והצמיד את פניי לרצפות הקרות
התנשמתי בכבדות, מנסה להבין לפשר כל זה
אל תנסי להתנגד אמר בקול שקט, תבטחי בי
למרות זאת, ניסיתי להתנגד והוא שם את ברכו על גבי
הצמיד אותי חזק יותר לרצפה, הכאב קצת ריסן אותי אך בעטתי עם רגליי בחוזקה על הרצפה
מה אתה רוצה? שאלתי אותו
והוא מבחינתו לא הרגיש צורך לענות לשאלתי המתחננת.
אני עוזב אותך ואת מתיישבת על ברכיך, שמעת? שאל
לא עניתי, הוא תפס בשיערי ומשך קלות לאחור, שמעת?! שאל בחיוך
כן שמעתי, בטון כועס עניתי.
הוא שחרר אותי, וכך עשיתי התיישבתי על ברכיי, עדיין ידיי קשורות
השפלתי מבטי, הרגשתי כעוסה, מבולבלת, מרוגשת...
הוא התיישב על המיטה, מולי, והביט בי
המבט הזה... כל כך חודר שכל מה שאני מרגישה זה צורך להיעלם
אך אני שם, מולו, וכנראה גם לא אלך לשום מקום בזמן הקרוב
לא אם הוא לא יבחר לשחרר אותי.
אני עוזרת אומץ, מביטה בו, ושואלת בטון חצוף, מה אתה רוצה!
למה אתה מסתכל עליי, אני מנסה להסתיר את הפחד שבי
הוא מחייך, ואיך שאני חושבת לעצמי ומקללת בראשי
מה הוא מחייך שם לעזאזל
הוא סטר לי, חזק, ואין לי יד שתנחם את לחיי
אני מרגישה איך הלחי שלי אדומה
ומכעס כל הפנים שלי נהיות אדומות, אני מביטה בו כועסת, מושפלת, נבוכה
ולא יכולה לעשות כלום.
אשחרר אותך שתודי שאת רוצה להיות שפחתי, פתאום אמר
אני... אני... מה פתאום! עניתי
את רוצה שאוכיח לך שהמעמד הזה מיטיב עימך? שאל
לא צריכה שתוכיח כלום! מנסה להתחמק מההתרגשות שלא מרפה מגופי
אני מזדקפת ואותו זה רק משעשע.
הוא נעמד, מתקרב אליי, לאט
ומיליון מחשבות מתרוצצות בי, אני מבוהלת, בקושי נושמת
אני יודע שיקח זמן להוציא דברים ממך, אבל יש לי סבלנות עד אין קץ. אמר
הוא מרגש אותי, כל חלק בי, רוצה להתמסר לו
אך אין מאופקת ממני, מי ישבור אותי, חושבת לעצמי
את אומרת את אשר אני רוצה לשמוע, או שאני צריך להוכיח לך, שאל.
הוא צמוד אליי ואני בקושי נושמת. מה אתה רוצה שאומר לך?! מנסה להתל בו
אני רוצה שתודי שאת רוצה להיות השפחה שלי, ענה בסבלנות מפליאה.
אבל אני לא!!!
הוא תופס בגרוני, חזק, סוגר על נשימתי
ובידו השניה חודר מבעד למכנסיי, ומה זה?! שאל
למה את כל כך מרוגשת, חמה, מבקשת?!
די, די, תפסיק, אני מבקשת, תפסיק... אני מנסה לנער אותו מעליי
להסתיר את הרגשות שלי, את הצרכים שאותם כל כך חזק אני מנסה לקבור
והוא כאן כמו מראה מחורבנת שחושפת את האמת בפניי.
הוא מפסיק, אך עדיין מחזיק בגרוני, נצמד אליי עם פיו, ולוחש
תגידי לי, אני רוצה לשמוע
אני מרגישה את תשוקתו ואני מסננת מבעד לפיו את אשר רצה לשמוע.
הוא מרפה ממני, מתיר את הקשר מידיי
ונעלם,
אני שם, על ברכיי, מנסה לעכל, פתאום הבחנתי בפתק מולי, על הרצפה
בקרוב אשוב, חכי לפקודה הבאה, שפחה שלי.

ואני מחכה.