זה היה לקראת סיום קורס פסיכופתולוגיה, עבודה מסכמת בהיקף נרחב, זו היתה הדרישה עד כמה שאני זוכר נכון. המרצה של הקורס היתה בהחלט לטעמי, וזה קורה לי הרבה עם מרצות. היא הנחתה אותנו לחפש בספר אבחנה בתחום הנפש ולהעמיק בה. הבעיה שהספר הזה - ספר האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי - נקרא DSM-5, ואני ידעתי, שאם סביב הקורס הזה והעבודה המסכמת הזאת, אשמע הרבה את שם הספר, הרי זה רק עניין של זמן ולא הרבה זמן עד שאפול בלשוני ובייצרי ואוסיף את ה-B המתבקש לפני שם הספר, וזה עוד מול כיתה בת שלושים סטודנטיות שחלקן בהחלט ניחנו ביכולת 'לראות', שזו, אגב, התכונה הכי סקסית לטעמי. זה כמו שנשלטים שחיים פוליטיקה ואקטואליה פוחדים פחד מוות להזכיר את ה-BDS מחשש להוסיף את האות הבולטת בחסרונה, ואז מטיחים בהם שהם צבועים וססססמולנים, בעוד כל כוונתם היתה להימנע מיציאה מהארון בטרם עת. מילא לצאת ומילא בטרם עת, אבל ליפול על השטות הזאת? ועוד על אות אחת?!
הבעיה השניה שהיתה לי עם העבודה הזאת היא הקופי-פייסט. אני לא יודע לעשות את הפעולה הלכאורה פשוטה הזאת, שהיא פעולה חיונית שלא לומר הכרחית עבור סטודנטים שנדרשים לעבודות אקדמיות, כמו גם לתלמידי יסודי שנדרשים לשיעורי בית. חלילה שלא יחשבו עצמאית, אחרת איך יהיו מוכנים לאקדמיה?
הבעיה השלישית, והיא קשורה לבעיה השניה, היא התוכן. יש איזו הנחת מוצא שגויה כזו ולפיה ה'מומחה' מבין על מה הוא מדבר. כלומר שאם הוא רמטכ"ל אז הוא מבין בביטחון ואם הוא פסיכולוג אז הוא מבין בנפש האדם ואם הוא פסיכולוג שעוסק במחקר אז גם הממצאים שלו ודאי מעניינים ועמוקים ולראיה מצאנו להם עדות בקורס מבוא לפסיכולוגיה. והבעיה שהמלך עירום. תמיד אגב. אם הוא מלך אז הוא תמיד עירום. ויש לו 'כזה' קטן. את ואתה למשל, במיוחד את, אם אתם רואים עצמכם כאנשים שמבינים את נפש האדם, את המנגנונים המפעילים אותה, אם אתם יודעים לנתח סיטואציות, לתמלל אותן, ובאופן כללי, ככל שאתם יותר נשים ופחות גברים (סליחה אחים שלי), סביר שאתם אוחזים במידע יקר ורלוונטי פי כמה מזה שתחשפו אליו בספרות המקצועית של מדעי הרוח והחברה.
כך או כך, אני, אם אני כותב מהלב, אני שופך. ואם לא, אני נוטה לוותר, גם אם המחיר עשוי להיות כבד. והמחיר בהחלט עשוי להיות כבד כי לוותר על קורס חובה זה לוותר על התואר ולוותר על התואר זה לוותר על החלומות לעתיד ולוותר על החלומות לעתיד זה כמעט כמו לוותר על שולטת ראויה. גדול עליי.
ואז בא לי רעיון: לכתוב מהלב. כמעט מהזין. העבודה שלי תהיה על מאזוכיזם מיני ולא אחסוך בה במחשבות ותובנות שלי בנושא. יהיה לזה את מחיר המבוכה מול המרצה, המרשימה יש לומר, אבל זה עשוי לסגור לי את הפינה של הקורס הבעייתי הזה כי גם אם היא תראה לנכון להכשיל אותי, היא לא תראה לנכון לעשות את זה. זה אפילו יביך אותה.
התיישבתי ויריתי כל מה שיש לי, תבלתי את העבודה המסכמת הזאת בשלל ציטוטים מספר הספרים, הלא הוא ונוס בפרווה, ובאופן כללי נתתי בה הרבה כבוד לדוד של סבא שלי מצד אבא, לאופולד פון זאכר-מאזוך. בהתרגשות ובהססנות הגשתי את המסמך המפליל הזה והמתנתי בסקרנות לציון להתייחסות של המרצה שלי, המרשימה יש לומר. כעבור כשלושה שבועות קיבלתי את העבודה חזרה לידי, כאשר בסופה הערה בכתב עט אדום: עבודה מעניינת. תשוקתך לנושא ניכרת :)
חייכתי גם. לעצמי. במבוכה. לצערי או לשמחתי לא ראיתי אותה יותר.
