אני גם זוכר שיעור ספרות בכיתה ט', המורה משמיעה לנו את ריטה ואיינשטיין שרים את ביאליק, ומבקשת מאיתנו, התלמידים, לבחור מי מבין שתי הפרשנויות אשר הולמת יותר את כוונת המשורר. ואני זוכר שבכלל לא הבנתי את השאלה. כלומר לא הבנתי למה לשאול היכן שקיים המובן מאליו.
אלא שהמובן מאליו שלי לא היה המובן מאליו של חבריי לכיתה. הסתומים בחרו באריק. והזעקה של ביאליק שוב לא נשמעה. מעט אחר כך, יצאתי לעולם שבו לאט לאט הבנתי שבחיים יש זרם, ואני תמיד מתקיים נגדו.
אני חושב על ביאליק הצעיר, החולם, הנשלט, על הרגע שבו הוא מבין שהכוכבים רימו אותו, אבל בוחר להתנחם במילים ובזעקה. וראו מה עשו בני אדם עם המילים שלו. ראו מה עשו לזעקה. אסכולת ריטה דווקא ידעה לתווך יפה את הזעקה, אבל גם לה, אפילו לה, לא היה האומץ להתמודד באמת עם סוד יסוריו של ביאליק הצעיר - עם הבית הרביעי. לכן השמיטו אותו.
