מאז שהפכתי לשולט החיים מחייכים אליי. אני אפילו שואל את עצמי - איפה הייתי עד עכשיו? ואיפה אתן הייתן עד עכשיו? הכיצד לא ראיתי? והמעבר החד הזה מרגש, מסעיר ומטלטל, כמו כניסה למנהרת הזמן, ויציאה לעולם שכל הזמן אומר לך תודה על עצם קיומך. ואני כבר לא משיב לו: אין בעד מה.
אני שולט. אני חזק. ואני מרגיש בטוח. אני מרגיש מספיק בטוח כדי להעלות אותה שוב לזיכרון. אני מביט בה ואומר לעצמי: מהממת שאת, אכן מהממת, כמו אז גם עכשיו - אין פה שאלה. ועם זאת נראה שעידן התמימות חלף, למדתי את דרך הנשר בשמים. אני שולט, אני חזק, ואני יכול עלייך.
אלא שאז קרה הדבר, בתזמון פלא היא הופיעה, כנראה שמעה את מה שאמרתי, או שמעה באופן חלקי. בעודי יושב מול המחשב היא ניגשה אליי מחויכת ושלווה, נונשלנטית, ליטפה את ראשי בכף ידה האחת, הרימה את סנטרי בכף ידה השניה. מה אמרת עכשיו? שאלה. לא עניתי. חייכתי חיוך מבוכה. המשיכה להביט בי כממתינה לתשובה. חייכתי חיוך מצוקה.
פתאומית לעד התיישבה על השולחן, קירבה את פניה לפניי. אף פעם לא היינו קרובים כל כך. היא חייכה, חיוך של שעשוע, ופקדה עליי בקול נמוך ומלטף: אני רוצה שתסתכל לי בעיניים ותחזור בדיוק על מה שאמרת. הסתכלתי לה בעיניים והמילים לא יצאו מפי, אז חייכתי. חיוך של כניעה. הארץ המובטחת מול השפתיים שלי ונדמה שהיא מתקרבת לנשיקה. אני עוצם את עיניי. יום יבוא ואפקח אותן.