הבחירה להיות שולט היא לחלוטין בחירה והיא לחלוטין אסטרטגית. היא מודעת וקרה. לא אמרתי צינית. אמרתי קרה. היא בוחנת את המציאות ולא את עולם האשליות ובודקת היכן במציאות הזאת קיימת סבירות גבוהה יותר להפקת רווחים. בפשטות:
נשלטות יש מלא.
שולטות אין מלא.
מוטב אם ככה להיות שולט.
ומה באשר לנשלט?
הנשלט חולם. וככל שהוא חולם יותר, כך הוא נשלט יותר, וככל שהוא נשלט יותר, כך נגזר דינו למאסר עולם בתוך החלום שלו. כאשר יבין זאת, החלום יהפוך לסיוט, והוא יהיה מכור לו. לסיוט.
פעם, כשעוד הייתי נשלט, הכרתי כל מיני שולטות שקראו לי בשמות מקטינים ולועגים כמו 'אפס', 'כלב', כאלה. אני זוכר שזה נורא הוריד לי אבל ניסיתי לזרום, כי כשאתה נשלט, אין לך את הפרווילגיה לפסול על זוטות אז אתה משכנע את עצמך שאכן בזוטות עסקינן ומתענג על צליל הסטירה המצלצלת שאתה שומע. בדמיון. אנחנו עדיין בעולם הדמיון.
הבעיה כרגיל היתה שנורא רציתי שהיא תראה אותי. היא באשר היא. שתראה אותי ושתאהב את מה שהיא רואה. שלא תראה בי אפס או כלב כי אם תראה בי מושא ללעג היא בעצם תודה בפניי שאינה מבינה מה היא רואה או שלא מעניין אותה מה היא רואה. וזה מכבה. גם אם האבחנה הלועגת לא תמיד חוטאת לאמת. אני חוזר: גם אם האבחנה הלועגת לא תמיד חוטאת לאמת.
לפני כמה חודשים התפרסם ברשת סרטון ויראלי סוחט דמעות על כלב שפוגש את הבעלים שלו לאחר *שלוש וחצי שנים* שלא נפגשו. המרגש בסרטון היה לראות את השמחה והקשקושים בזנב ואת הריצות הלוך וחזור והסיבובים סביב הבעלים שלו ואפילו סביב עצמו. אותי באופן אישי ריגש לא פחות היה לראות איך אחרי כל האופוריה והסיבובים האלה, כאילו ברגע אחד, ניחתה בו ההבנה שמלבד סיבובים סביב עצמו אין לו כל כך מה לעשות ואז הוא נפל לשינה עמוקה. חזר לחלום שהבעלים שלו יחזור.