ריקוד אחרון

יום חמים, התעוררתי מאוחר. לכאורה שקט מבפנים אך לא כך הם פני הדברים. לבשתי מכנס קצר וגופיה. שיערי היה פזור ותלתלים הסתלסלו מגובה הכתפיים עד מאחורי השכמות. קראתי למושפל המחמד שלי. יצאנו לסיבוב הליכה בחוץ. הוא ערום-קשור לרצועה. ואני בנעלי סניקרס שהספיקו להסריח מההליכה ממושכת מספיק ללא גרביים.
משכתי אותו חזק אליי וצמוד. רציתי ממש להרגיש מאושרת מהיצור הנחות הזה שניסה בכל מירצו לדבוק בקצב שלי.
דיברתי אליו כמתוך חינוך. הראתי לו כמה תרגילים ששיעשעו אותי ולבטח גם אותו .
גבר מחונך עמד על שלוש כשרגל אחת מונפת והוא משתין על שתיל קטן שנבט מהאדמה כך ביום מלבלב שכזה.
עד כדי כך מחונך שבדרכנו חזרה הביתה היה מוטל על הגב מתנשף מהריצה שלי וכואב מפציעותיו שנגרמו בברכיו מחיכוך רב עם האדמה . הורדתי את הנעליים והנחתי לי אותם על פניו. שטפתי לי אפרסק וזרקתי אליו חתיכה שיאכל.
היה לו חם ופניו האדימו מהמאמץ. ניגשתי מיד למקפיא והוצאתי משם את שקית קוביית הקרח....
קשרתי אותו בעמידה אל עמוד ובמרחק משם החלתי לזרוק עליו את הקרח. פוגעת לא פוגעת. מחטיאה וחוטאת. ומחטא קטן זה אל חטא קצת יותר גדול, אל חדר השינה משכתי אותו מאיברו .
עמד הוא בידי, כשעל גבו היה מוטל. הרמתי את השפופרת וחייגתי מספר. ענה לי קול גברי והוא סיפר מיני זימות לאוזני- טילטלתי את העבד המושבע. חזק כבלתי מרוסנת בלתי מאופקת. חדלתי מלספור אלא את קול נשימותינו ההולך ונהפך לקול יחיד בעל עוצמה זהה וייחודית.