ריקוד אחרון

תפסתי את כוס התה ביד.חשבתי על מחר. חשבתי על הבלוג.האם יהיו בו משפטים קצרים. אמרתי שלום יפה לאנשים. אמרתי לעצמי לא לעשות בושות.
אני זוכרת שהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי לפני כמה ימים וכמה שרציתי לפרסם אותו וכמה שרציתי שיקראו.אבל בסוף גנזתי אותו.
שמתי לשניה את הרגל היחפה על הכיסא הזה פה.
מול המחשב קוראת ומנסה לשנות תדיר את התמונה בפרופיל. והנה לפתע, ריח הרגל המסריחה עלה לי לאף.מה עושים במיקרה כזה?זה לא שאפשר להעביר את הריח דרך הנט אז מה זה שוה-כי אף אחד בעצם לא יבין. אני יכולה להישבע כמעט בצורה ברורה שאולי באיזה מקום סירחון גדול יותר מהכף רגל שלי מצוי בקרב אנשים.כן.
אבל רגע- זו צביעות לטעון שאנשים הם מלוכלכים ונאלחים הרי ....כולנו....בני א.....
על בושות לא ארחיב,אבל על חטאים אזרוק כאן מילה אחת.
דברים שעשיתי נחשבים חטאים במלוא מובן הטהור של המילה ועדיין אני רוצה לחטוא.
חטא קטן מבחינתי הוא כמו חטא גדול.
לעומת טומאת החטאים יש את הצדק.ואני חושבת שגם בחוש צדק ניחנתי.ובין שניהם אין כמו דרך האמצא.
למעשה ברצוני לכתוב כי דרך האמצא היא כמו דרך המלך (למרות שאין דבר כזה היום-מלך חוץ מ...)
זה בדיוק כמו שהסברתי לחברה שאת האוכל שהיא בוחרת היא צריכה לדעת לאזן אותו אפילו נגיד לא לאכול יותר מידי.

סיימתי את התה.ונקשתי בטבעת על השידה.
עוברת לי תמונה אחת בראש ודבר אחד בטוח נסתר בליבי כרגע
ולילה הגיח מבין ערביים
ומילים רבות עוד יאמרו.