אני נכנס לאזור הדמדומים שבמרווח המוחי
אותה נקודה שבין כלום לשממון
ככה שאין לי ממש צורך לחשוב
ניתן להגיד כי אני כותב כול זאת במעין כתיבה אוטומטית אשר במסגרתה אין המוח חושב או מאזין או מתעניין והאצבעות עושות במעין כשלהן .
אין אני אף מסתכל על המסך למען לא אאבד אף רגע מחשבה של תהייה או של טעות ככה שאין לי מושג מהי כמות המלל הנשפכת בשניות אלה או מה הולך שם מספר סנטימטרים מאפי ומעל עיניי
אני לא רוצה להציץ על מנת שלא לחוות מפח נפש אשר ינבע מאותה תחושה באסה של WTF.
אחד הדברים שאני קולט שאני לא עשנתי אף חומר משעשע ואני פשוט בסוטוטל של עייפות ניתן להניח כי לא רשמתי סוטול נכון אבל למי אכפת.
זה לא אני באמת שזה לא אני זה אני האחר האוטמוטי זה אשר מופיע מתוך מחשבה ומזיין את המוח ומתפלסף לאורך דקות אין קץ על חוסר העניין ותכלית והתחתח ( מעניין מה יצא בסוף מכול החרא הזה או איזה אשפוז כפוי)
קיצר ממשיך בערך במודע ללחוץ ולהקיש ולהקליד.
במין אבחת ראש אוטומטית
כן זה לא היה הגיוני תתמודדו
לא להסתכל
אני מאלץ את עצמי להמשיך ולא להסתכל
להמשיך ולכתוב על האי היגיון ועל האי שפיות מרגיש כמו הכובען המטורף וחוןשב מה היה קורה אם הכובען היה פוגש את יודה ממלחמת הכוכבים מי מבין שניהם היה מזייין יותר טוב את המוח.
מגניב אני חושב אני עדיין מקליד בסוף אני עוד אלמד לכתוב ממש ממש ממש ממש מהר
או לפחות את המילה ממש אני אכתוב יותר מהר
אבל ממש מהר.