ניפגשנו היום לצהריים.
הגרוש, מגוש קטיף, היחפן, הקטנה, הטייס ועבדכם הנאמן.
החלטנו לנגב אצל סעיד. לחבורה הצטרף כבוד החוק. כבודו היה פעם בחוק. בגיל חמישים יצא לפנסיה. מאז הוא עושה חייל בחו"ל, אבל לבו, לבו בחוק.תמיד הוא נזכר בעונג רב, כיצד העבריינים הכבדים, נזלו לו על הכיסא כשהוא היה מתחקר אותם במשרדו. השפם הדקיק השחור שעל שפתו העליונה, היה, ונשאר. אותו הוא מלטף בעונג צרוף כשהוא נזכר בימיו.
היחפן שאל לגבי השקעה ברומניה. כבוד החוק שלל מכל וכל. "עכשיו", הוא הפטיר: "זה לא הזמן, הכל נעצר באירופה, גם שם. לעומת זאת? יש המון נוכלים. במיוחד מישראל". אמר והעביר עיין בוחנת על כולנו.
הרחתי את הסיפור מגיע. "סעיד" קראתי לבעלים, "תביא לנו עראק זחלוואי, בצל ומלפפון ירוק שננשך אותו בכף וזייתים. החומוס? אח"כ".
טוב. אם אתם תבקשו עראק? תקבלו מלצר מחוייך שיסביר לכם בעברית צחה: שו? עראק? לאא, יה סידי, זה? אין בו (פה).
אבל אנחנו, זה כבר סיפור אחר.
אז הוסבנו לשולן פינתי. המזות והעראק הושכבו על השולחן. כד קרח ומיים קרים אורגנאלים תוצרת עכו, גם.
כבוד החוק, לגם קלות. הרטיב את השפם, נשך מלפפון, וחייך. אנחנו בערנו מסקרנות. אבל ידוע לכל ילד מתחיל בענייני חומוס. החיפזון? מהשטן.
כבודו סיים שני דרינקים עם קרח ומיים קרים. נשך מהבצל וסחב עוד קצת מהנוזל הלבן שיעזור לבצל הירוק לרדת למטה.
"טוב" הוא פצח, "אז ככה".
"לפני שלושה חודשים הייתי ברומניה, ככה, לעסקים. ואני יושב באיזה לובי ואז מצטרפים אלי שני ישראלים שפגשתי במטוס. איתם עוד בחור ככה על הארבעים ומשהו, והם מציגים לי אותו בתור שותף אפשרי לקניית איזה עסק ברומניה. ההוא, מברבר נון סטופ. אני ואני ואני. יענו אם תקשיבו לו? הוא מלך ברומניה. ואני? שתקתי. מה יש לי לפרסם ברבים מה עסקיי ומה עיסוקי. ככה איזה שעה, הבן אדם מתפאר.
לא יודע למה. הוא נראה לי מוכר. 'תגיד', שאלתי אותו. 'אתה נראה לי מוכר, מאיפה אתה בארץ?'. ההוא ישר סיפר שהוא מק. חיים אבל כבר המון שנים ברומניה. עושה עסקים. מה אני אגיד לכם? אני 10 שנים כבר עושה שם עסקים ולמדתי לדבר רומנית שוטפת, אז שאלתי, כמה זמן והוא אמר שנתיים. בדקנו מאיפה אנחנו מכירים. אבל מה שלא חשבתי. זה לא היה זה.
אבל מי שנתקל בי יודע שאני בודק משהו? זה עד הסוף. אז חזרתי לחדר במלון והרמתי טלפון לחבר בתחנת זבולון. לפי התיאור הוא מייד אמר לי: אהה? מה אתה לא זוכר אותו? זה "פלוורה", דרוש אצלנו לחקירה. סטטוס ע.נ (עבריין נמלט).
בשניה הסתדר לי הזיכרון.
ירדתי ללובי, סיפרתי לפרטנר שלי מה אני יודע על פלוורה. הוא רצה שנעזוב. "מה אכפת לך", הוא אמר לי "זה בעיה שלהם איתו".
אבל אני לא היה לי לב לתת להם ליפול. ניגשתי לשלושה בלובי וקראתי לבחור הצידה.
יש לי משהו לשאול אותך. אמרתי לו. בוא נזמין לך דרינק בבר על חשבון התשובה.
ההוא התיישב מולי וחשב שעוד ציפור נופלת לו ברשת בלי להתאמץ. תגיד, אמרתי לו בשקט, אתה לא גר ברחוב זה וזה בק. חיים ונתי לו תכתובת הממדוייקת. 'וואלה', הוא ענה לי, 'גרתי שם'. ואתה לא זוכר אותי? אמרתי לו. חייתי איזה 11 שנה בזבולון. הבחור החליף צבעים. תגיד, אמרתי לו, אתה יודע שמחפשים אותך? לאיזה חקירה קטנה בתחנה?. הבחור התנצל, הלך רגע לשירותים ונעלם מהעיין.
חזרתי לישראלים ואמרתי להם שאותו הם בטח לא יראו יותר. "תעשו חיים שבוע ותחזרו הביתה", אמרתי להם. "עסקים? אל תעשו פה".
ככה בדרך הביתה אני יושב במטוס, שקוע בעניינים שלי ושותק. אני בדרך כלל לא מתחבר לנוסעים. מה יש לי לספר להם למה אני טס ובשביל מה. פתאום שני הישראלים לפני. "וואלה כבודו" הם אמרו, הצלת לנו את הכיס. המניאק כמעט ומחק לנו את החשבון בבנק. שמו לי 2000 בירוק וסירבו לקחת חזרה. זה לא פיצוי, הם אמרו. זה רק לנכדים שתקנה להם סובינרים. אני בשביל הנכדים? שתקתי. אתם יודעים, בדרך כלל? אני לא מדבר.
הלך העראק.
הזמנו חומוס.
היינו רעבים.
לפני 15 שנים. 5 במאי 2009 בשעה 16:45