לפני 12 שנים. 2 בפברואר 2012 בשעה 21:08
ירד גשם.
היה קר.
היתה רוח.
היה קר.
הנבלה שלא הותנעה זה זמן רב, פלסה לה את דרכה על הכביש החשוך.
החימום עבד בקושי.
המצבר החלש של הנבלה סיפק תאורה שאילצה אותי להתבונן, להתמקד בכביש האפל שלפני.
המגבים בקושי הצליחו להדוף את מפלי המיים שנתכו מלמעלה.
וזו הסיבה שנסעתי לאט.
כעסתי על עצמי.
איך הרשיתי לעצמי להוציא את הנבלה לנסיעה, אחרי כל כך הרבה זמן שהושבתה.
בשעה כזו של הלילה, עדיף היה לי להתמתח בספה מול האש הלוחשת בתוך קמין העצים.
תמשיכי ככה עוד 15 דקות ואנחנו בבית, המהמתי לנבלה.
אחרי מעגל התנועה הבא, צצה מהאפלה תחנת האוטובוס.
הבחנתי בדמות שעמדה בתחנה וחיפשה מפלט מהררי המיים שנתכו דרך גג התחנה השבור.
שתיים וחצי לפנות בוקר, מה לעזאזל הבן אדם מחפש?, חשבתי והאטתי עוד את הנבלה.
פנסיה האירו דמות נמוכה עטופה במעיל שהורם מעל ראשה בניסיון להתחמק מהמבול.
עצרתי ליד ופתחתי את החלון.
החימום החלש ברח לו מייד והצינה הצליפה לתוך הרכב.
"בן אדם, מה אתה תקוע בגשם"? קראתי לעברו.
מבעד שאון הגשם הניתך, לא שמעתי את התשובה. אולי גם לא השיבה.
הדמות הססה והגיעה לרכב.
פתחתי את הדלת והגוש הקטן מכוסה במעיל גלש פנימה, מגיר מיים.
הדלת נסגרה והנבלה ניסתה לחמם את הבלתי האפשרי.
הגוש הסיר מעל ראשו את המעיל וראש רטוב התגלה מול עייני.
זה לא אדון, זו גברת, אמרתי לנבלה.
שיניה נקשו.
על המושב האחורי היתה לי מגבת. משכתי אותה והושטתי אותה לרטובה.
"היא לא הכי נקייה, אבל יבשה".
"שוקרן"
באחקה איל עיבראני?"
"יענו"
"טייב. אז מה את עושה פה?"
"אני מין חדרה"
בלעתי את הסיפור.
"ומה את עושה פה"?
שתיקה.
חזרתי על השאלה בערבית.
סיפרה שבעצם רצתה להגיע לקרובי משפחה בעכו. אבל שם לא רצו אותה.
סיפרה שבעצם ברחה מגבר שחיי איתה.
סיפרה שהוא נשוי ולקח אותה בכוח להיות אישה שניה. אבל לא התחתן איתה רשמית.
סיפרה שכנערה, היא בעצם "נמכרה" לו. לא ששילם עבורה, אבל הוריד את נטל פרנסתה ממשפחתה.
לא. הוא לא מחפש אותה. השתמש בה וכשנמאס לו שמח שברחה. כשהגיעה בית קרובי משפחתו בעכו (למעשה היו אלו קרובייו ולא קרוביה), הם כבר עודכנו על ידיו ופשוט השליכו אותה לרחוב. למשפחתה שהתנתקה ממנה לפני כשנתיים לא יכלה להגיע וחשבה שאצל קרוביו תמצא מגן ומסתור.
הנבלה נסעה בשקט.
כאילו ידעה שאין לי סבלנות לטענותיה שלא הותנעה כבר חודשים.
היא שתקה וכאילו לא היה לה כוח לשאול מי אני ולאן אני לוקח אותה.
הגענו.
הובלתי אותה למקלחת.
המיים הרותחים מייד הציפו באדים את המקלחת.
מסרתי לה מגבת גדולה והראתי לה את השמפו והסבון.
סימנתי לה להתפשט ויצאתי.
הגברתי את הלהבות בקמין הברזל והוספתי לוג של עץ.
קנקן פיירקס התה רתח מעליו.
תה צמחים מהגינה.
אחרי שלושת רבעי שעה היא יצאה.
פניה סמוקים מחום המיים והמגבת עוטפת אותה.
הושטתי לה את התה. עם הרבה סוכר.
"שוקראן", לחשה.
רק כעת שמתי לב שהיא ממש צעירה נאה בשנות העשרים לחייה.
סיימה לשתות ואכלה ברעבתנות את מה שהנחתי לפניה.
כשסיימה דמתה לחתולה השרמוטה שבחצרי. אוכלת, שבעה, מתמתחת, מיללת ומחפשת מקום לסגור עיניים.
הראתי לה את המיטה.
היא הנהנה בראשה והמתינה שאצא על מנת שתוכל לזחול אליה.
יצאתי מהחדר וחזרתי למחשב.
היתה לי עוד עבודה לעשות.
ברבע לארבע נכנסתי למיטה.
שמתי לב שהיא לא ישנה.
רק שכבה לה בחדר בעיניים עצומות.
העייפות אחזה בי.
נכנסתי למיטתי וכיביתי את האור.
נרדמתי.
בבוקר התעוררתי. שער שחור היה פזור לידי.
היא ישנה.
צמודה אלי כמחפשת ביטחון.
הצתתי סיגריה.
היא פקחה את עיניה מייד.
הביטה בי במבט חושש.
"לכי להכין קפה"
קמה בצייתנות, המגבת נפלה מעליה ומייד נמשכה מעלה.
הסברתי לה היכן הקפה.
שמעתי אותה מחפשת במטבח את הפינג'אן.
מתעסקת עם התנור.
קראתי לה. באה. הבהרתי לה שאני שותה נס. נס קפה.
----------
סיימתי את הקפה ושמעתי אותה מתעסקת בכביסת בגדיה ידנית מעל הכיור באמבטיה.
נרדמתי.
באחת עשרה וחצי התעוררתי.
לידי היה שער שחור.
הצצתי.
הפעם ישנה על בטנה, עירומה ורגועה.
קמתי להשתין.
צחצחתי שיניים.
חזרתי למיטה.
היא שכבה באותה תנוחה על בטנה.
הפשלתי מעליה את השמיכה.
היא לא הופתעה. שכבה בלי לזוז.
הבטתי בתחת השחום שמולי.
סטרתי לו.
ועוד פעם חזק.
ועוד פעם.
היא נאנקה.
זיינתי אותו.
קרעתי אותו.
היא נאנקה.
יללה.
גמרתי.
רגוע, נרדמתי.
התעוררתי אחרי שעתיים.
היא היתה בסלון. מוסיפה עצים לקמין במומחיות של אישה שחונכה לאטפל באח בוערת ובבית.
דיברנו.
אמרה שהיא רוצה לחזור לכפר שלה."זה ליד חדרה".
לקחתי אותה לתחנה המרכזית. קניתי לה כרטיס.
נתתי לה מאה שקל להוצאות.
"אתה רוצה שאני לחזור?"
"לא"
"בגלל שאני לא יהוד?"
"בגלל שאין לי זמן לגדל כלבה וללמד אותה עברית"
לא נראה שהבינה.
נכנסתי לנבלה.
היא בקושי הניעה.
נסעתי למוסך להטעין את המצבר.
הצצתי למושב.
המגבת המלוכלכה קופלה והונחה על המושב.
מעליה היה פרח שנקטף בגינה.
עוד סיפור של חורף.
