בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

הלכה במצוותו לרכוש דגים בשוק. היא לא אהבה את השוק. דווקא שם, בין שלל האנשים, הצבעים, הריחות והקולות? חשה כדג מחוץ למיים. בביתו, על גבי השטיח המרופט למרגלות שולחנו המשרדי? חשה רוגעת ושרויה במיים חמימים מלאים בחמצן. שם יכלה לשחות בתהומות נפשה.
מצוותו חזקה ממנה. לכן שמה פעמיה לשוק. היתה שם חנות דגים יחודית, שבעליה היה ממכרי אדונה. הוא ידע מה להכין עבורו ועליו אדונה סמך שיתן את הדג הטרי שנקטף מהים בלילה שעבר. חלפה מבין גברים ונשים המתחככים זה בזו במעבר הצפוף, וחשה שהחמצן לא זורם לראותיה. מחנק.
הדגים בחנות פרפרו באותו מחנק כשהושלכו מהארגז אל משטח תצוגת המתכת.
הם רעדו, זנבם פרכס.
נפשה הזדהתה לחלוטין. תחושת המחנק, הרעד שאחזה בה, גרמה לה להתמקד בפירכוסיהם האחרונים.
חשה בזיעה קרה נוזלת על גבי חוט שדרתה. הדגים נטפו קרח לאורך שדרתם.
המתינה בשקט עת הכין הגברתן את הדג. קשקשי הדג טסו לכל עבר. המגרדת כילתה בהם ללא רחמים.
עור גבה שהוצלף וגורד במברשת ברזל, אותו בוקר, הצתמרר בחושבה על מגרדת הקשקשים החורשת בבשר הדג מבלי לפצוע את עורו.
רעד קל אחז בה. הגברתן הבחין כנראה. "את חשה בטוב כפרה? אולי חכי בחוץ בשמש?" חייך לעברה והסכין החדה מתער, חרצה את בטן הדג ובאבחה אחת פתחה את מעיו לרווחה. האצבעות אחזו בזריזות במעיים ובתלישה אחת והתוך הושלך לפח גדול.
אותות סכין המנתחים שחרץ בירכיה את סמלו של אדונה, דאבו לפתע. תחושת הדה ז'אוו אחזה בה.
אצבעות הגברתן אחזו בזימים וחדרו מבעדם ללפיתת תלישה.
בערפילי מחשבתה חשה באצבעות אדונה הלוחצות מוחצות את חזה ושדיה סחטו ממנה את הנשימה. הדגים נוקו זה אחר זה. והיא חוותה שוב ושוב.
שילמה ויצאה רועדת אל השוק. ברגליים רועדות חפזה לצאת ממנו.
כשישבה במכוניתה. נרגעת מעט. מחזירה לעצמה את האוויר.
גילתה שהיא נוזלת.
רק אז חייכה והבינה מה פלט אדונה בלכתה: לכי לסשן שוק ודגים.