התעוררתי.
תחושת משהו לא בסדר.
לקח לי כמה דקות להבין שאין לי רעש באוזניים.
הרעש היה חיצוני.
משהו רקד על הגג.
בחוץ הבהיק אור לבן מעוור עיניים.
הרעם התפוצץ כמו ירי פגז מטר מאוזניך.
שבר ענן ,הרהרתי, ואז הבנתי שהרעש המרקד על הגג, איננו שלדים מתמזמזים, אלא גשם. לא, לא ברד, אלא גשם כבד שכל טיפה יכולה למלא כוס מיים.
כל החורף הזה לא שמעתי רעש כזה.
ניגשתי לחלון הענק בסלון.
הדלקתי את תאורת החצר.
מדהים.
מהשמיים זרמו ונטפו מיים.
לא עוד מסכי גשם כבד, או ברד, או השד יודע מה.
פשוט מישהו ישב למעלה, חייך ברשעות פתח מיליון זרנוקי כיבוי אש, כיוון לחצר שלי ופתח את הכלפות (מגופות) עד הסוף.
פעם ראשונה שאני רואה מיים מותזים וזורמים בשצף קצף מהשמיים.
דמיינו: סכר ענק שמתפרץ מלמעלה בגל מיים ענק.
הזולה עמדה בגבורה. המיים זרמו מהגג המשופע כמו במפל התנור .
הגברתי את האש באח (אני שונא ללכת בבית עטוף בפלאנל או שמיכות).
בחוץ השתוללו כוחות האופל. הברקים מעוורים, מסנוורים, רעמי השמיים, בסמיכות לברק, העידו שענן האופל הגיח חרש מהים בטיסה נמוכה, חמק מהרדר של מדליקיי תנורי יודיד הכסף ופתח את שערי הגיהינום מאה או מאתיים מטרים מעל ראשי.
הרהרתי וחישבתי כמה זמו זה יקח עד שיווצר כאן אגם.
בין לבין עברה בי מחשבה שלכבול כעת את הכלבה לצלב עץ במרכז החצר ולצלמה בעת הבזק הברק, יכולה להיות תמונה נהדרת לי ולה.
רק שהלילה..
ישנתי לבד.
חצי שעה אחר כך. האופל סגר שעריו.
כיביתי את תאורת החצר. הנמכתי האש באח.
תם הסשן.
הלכתי לישון.
.
לפני 16 שנים. 12 בפברואר 2008 בשעה 5:13