סיימנו לאכול בברו האוז.
הזמנו כל אחד עוד שליש. אני מהכהה, הוא מהבהירה והיא את האדומה.
יצאנו החוצה לעשן ולשתות.
ישבנו על גדר האבן הנמוכה. בחוץ חפזו אנשים למסיבות פורים.
על פנינו חפז זוג. בשנות השלושים להיווסדו בערך. הוא התחפש לשולט והיא לכלבתו.
נראה שהם נחפזים. בחפזונם לא שמו לב שהוא נגרר אחריה.
טוב. פורים. מותר להם להתחפש...למה לא?.
הרהרנו בקול, קוו וודיס מכאן?. (קוו ואדיס- לטינית, לאן מועדות פניך).
כשלפתע האדון והנשלטת חזרו. עייני שניהם נעוצות במדרכה, בכביש. מחפשים משו.
נעים וחוזרים וסורקים בטווח רצועה של 20 מטר.
"הלכו המפתחות?", שאלתי.
"לא, האלה שלי".
"המה?"
"האלה"...
"המה?"
"הא..א..ל..ה. אלף למד הא. אלה".
"ואין פורים בלי אלה?"
"לא, היא מאוד חשובה לי", ענה השולט וכרכש באזיקיו.
"שמע, אם היית מאבד שוט, הייתי מלווה לך אחד. אלה? תתמודד".
"שוט?",
"כן, שוט. שין וו טית. שוט".
"לא", הוא פסק אחרי חשיבה מאומצת של 2 שניות. אני צריך את האלה".
טוב, סיימנו את השלישים, נכנסנו, שילמנו, יצאנו.
בחוץ השולט כבר זחל מתחת למכוניות. מחפש.
הנשלטת ישבה מדופרסת על גדר האבן אותה חיממו ישבנינו קודם לכן.
לא טרחנו להוציא את הרכב מהחניה (לך תחפש שוב חניה). הזמנו מונית .
הפלגנו לפאב הבא.
מאחור המשיכו השניים לחפש את אוצר האלה האבודה.
מה כבר יש באלה שהנה בלתי ניתנת לאיבוד?
רעיונות?
לפני 16 שנים. 22 במרץ 2008 בשעה 4:50