אתמול לפנות ערב הלכו כולם.
כלבונת המרק חזרה לבעלה (והפעם מרק בוליון צרפתי..פוסט יצא בהתאם).
בזולה היה שקט.
הכל נקי ושקטטטט.
בחוץ העצים נעו בקלילות והרוח היתה ממש נעימה.
עליתי על כורסת הנדנדה וסגרתי את הרדיו.
בשקט הזה היה ניתן לשמוע את התפוזים מתכתמים להם ואוגרים סוכרים..
ואז לתוך הפנן הזה הם הגיעו...
הרכב שלהם גלש לחצר ועצר ליידי.
החבר הביא חברה ובת זוגו. היא הביאה מכר.
כולם רצו לקטוף זיתים, תפוזים, אבוקדו .
ולי שבדרך כלל אין בעיה ובשמחה, היה רצון ללחוץ על כפתור נעלם ולהעלים אותם.
הידידה חזרה מתיאלנד..
המכר בדרך לקנדה
החבר הביא חבר לשכנע אותי לפתוח פאב ודווקא במצפה רימון.
ואני?
רק שקט רציתי..
אז רציתי..
אז לא הצעתי להם קפה. לא עזרתי בקטיפה. שמחתי שהשמש שקעה ול דסי הפאב ענתי ב.. נראה מה יהיה..
אז הם הלכו.
והשקט חזר..
רק לא כמו שמקודם.
אז חזרתי לזולה ונשכבתי לקרא.
עד 5 בבוקר.
בשבע התעוררתי..
אמרתי לעצמי: חלאס לך למקלחת.. יש עבודה.
טוב רק רגע אמרתי.
והתעוררתי.
וכבר 11 וחצי.
הלך היום והעבודה.
למה הם דפקו לי תמנטרה אתמול 😄
באססה.
לא נורא
מחר יום חדש
לפני 16 שנים. 2 בנובמבר 2008 בשעה 12:36
