בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

היום התחיל על רגל שמאל.
בשבע יצאנו לכיוון הצ"ק פוסט בחיפה. נסיעה (כולל פקקים), של 3/4 שעה.
בשבוע שעבר רכשתי באייס, מפסק ביטחון תלת פאזי. הסתבר שהוא פגום. מפעיל קומקום? הוא קופץ. מפעיל מחשב? כנ"ל. תכננו לעבור באייס ולוודא שיש חליפי לפני שמפרקים את הנוכחי. בינתיים, ויתרנו אתמול על הפעלת מספר פריטים.
כבר ביציאה מהישוב, הבהירה לי המכונית שהיא לוקה בשפעת קשה, וה-אפטשיים שלה (בק-פיירים), נשמעו כמו נפילות טילי קטיושה באזור.
הטורים עלו וירדו בטירוף ואני בחירוק שיניים מושך אותה במשחקי דוושת הגז. בצומת צריף קרית חיים, היא כבתה והודיעה על שביתה כללית.
הקטנה ששהתה אצלי בשישבת, נפרדה ממני לשלום ועלתה על האוטובוס הראשון.
אני נותרתי לקלל ולהזיע.
טלפנו לדני היחפן. הוא שמכיר ויודע הכל. הוא נקרא יחפן כי הוא מעדיף ללכת יחף גם בחורף. אז הוא הבטיח להגיע תוך 20 דק' גג. כהרגלו בקודש הוא עמד במילה ותוך שעה וחצי הוא בא. הביא איתו את רפי, רפי הרוסי, הידוע כרפי קומבינה, מכונאי עם גוף של מרים משקולות, שבריגה עיר אבותינו, עסק חוץ ממכונאות רכב, בספורט החתירה. נו, בריגה יש הרבה נהרות וכולם חותרים. מומחה בקומבינות.
דני היה נורא לחוץ. התניע ונסע תוך דקותים. רפי הביט ובדק ובסוף אמר: "יה ניה זניו.." שזה אומר בעברית מדוברת: וואלה לא מבין מה קורה פה.
"בוז'ה מוי"(אלוהים אדירים), מילמלתי , "אם אתה לא מבין כלום, מי אני? אזובי הקיר".
פתאום? היא הניעה.
למה? ככה.
"נו חרשו, ניסע לסרגי", אמר רפי. "מי זה סרגי?","חבר טוב. יש לו מוסך ליד בלו בנד, הוא יש לו מחשב".
נסענו ביחד.
היא התעטשה כמה פעמים במחאה, אבל נסעה למוסך של הקומבינה. שם הוא לקח רכב שהיה צריך לעבור למוסך של סרגי, ואני חשבתי לעצמי: למה להסתבך. תשאיר את הנבלה כאן. רפי כבר ישבור תראש. אבל רפי התעקש. ניסע לסרגי.
"נו דווי", אמרתי "אתה מוביל ומביט במראה שאני לא שובק חיים באמצע הכביש שכבר עמוס לעייפה".
נסענו, אפי אחרי ואני מוביל. היה חם לאללה. הפה התייבש לי. אבל לא העזתי להפעיל מיזוג. להעמיס על החולה.
5 דקות מבלו בנד, הכלבה נתנה לי אפטשי אחד טוב ושבקה חיים . העברתי לניוטרל ותוך כדי זה שהיא מתגלגלת באיטיות, הנעתי מחדש.
ואז?, טעיתי בנתיב. במקום לפנות שמאלה לבלו בנד. המשכתי ישר בתיב ישר, מקרטע כשאני מזיע כולי על דוושת בגז.
נאבדנו.
רפי לי ואני לו.
הנבלה נסעה ועברה את שוק רמלה לוד ואז פשוט הדמימה מנוע והפסיקה לנשום.
איכשהו התגלגלתי לצד הדרך. חניתי ויצאתי מהנבלה.
בחוץ היה חםםםםם, חם אש. הייתי מוכן לשלם הון עבור מיים קרים.
התקשרתי לשירותי הגרירה. ובדיוק אז הסלולרי שלי הודיע לי שהוא בלי בטריה טעונה מחדש? לא מוכן לפעול.
בכל זאת הצלחתי לצלצל לקטנה ולסגור. מצאתי קורבן שהשאיל לי תפון שלו. הקטנה צלצלה חזרה, קיבלה בזריזות תמספר של הקורבן והסלולרי שבק. הקטנה קישרה אותי לגרירה.
"אין בעיה" אמרה הנחמדה בפון, "תוך שעתים לכל היותר, לכך אנו מחוייבים, הגרר אצלך, אבל אם תגיע לפניו ניידת חילוץ ותצליח להניע לך. לא נגרור".
"העיקר שתגיעו", הצלחתי ללמלם בפה חרב, יבש וצרוד. גררתי רגליים לכיוון שוק רמלה לוד. כעת רציתי רק מיים. משו קר. לשתות את סודה ולמות.
בשוק מצאתי מקור מיים חיים. מקרר קטן של בקבוקי סודה. לא מציאה גדולה, בקבוק ליטר סודה בעשרה שקלים, בהתחשב שזה שוק רמלה לוד. אבל בתנאים הנוכחייים, גם 30 שח הייתי משלם.
בעמידה גמרתי על חצי ליטר סודה קרה. ואז חיפשתי מקום מוצל, לא רחוק מהרכב, בו אוכל לשבת. היה שם ספסל אבן. מסתבר שהוא צמוד לפתחו של מוסד לשיקום תעסוקתי. אחת מהתעסוקתיות התיישבה לידי, מביטה בי בעיניים מונגולואידיות בסקרנות. כמו שנראיתי, היא היתה משוכנעת שיש לה ארוס לעתיד. אני לא מוותר על הצל הזה ויהי מה. אז נצמדתי לספסל. הבטתי בכיוון ההפוך, חיסלתי עוד רבע ליטר סודה וחיכיתי.
תוך שעה הגיע החילוץ. מה הבעיה? הנבלה לא מתניעה . פתח מיכסה מנוע. פתחתי. תניע. הנעתי. הבת זונה הניעה מייד כאילו יצאה מטיפול 10 אלפים ומנוע חדש. " היא, היא, היא לא מניעה", ניסיתי להסביר קלושות בגמגום קל שהתאים למוסד הקרוב לשיקום. הבן דודנו השחרחר, הביט בי ברחמים ואמר: "טייב, סע למוסך. אני אחריך". אז נסעתי והנבלה התעטשה ברכות קלות פעמיים, אבל נסעה כמו גדולה. נראה אותך שווקת עכשיו התעצבנתי עליה. אבל היא? בשלה. נוסעת.
סמוך למוסך, הוא עצר וקרא מהמיזוג אוויר, "בוא הנה", אז באתי. "תחתום על שירות". אז חתמתי. הוא הפליג בזריזות לפרייר הבא ואני חזרתי לנבלה. סובבתי ההגה, נסעתי לכיוון המוסך. עוד 400 מטר ואני שם. שמחתי לאידה. ואז היא התעטשה פעם אחת ושבקה טוטאלית.
עצרתי ויצאתי ממנה והיה מה זה חם... חם בחוץ וחם לי בראש. הרבע סודה שנותרה כבר התחממה. לא היה טעם לקרא לעזרה. ניסיתי להתחיל לדחוף אותה בכיוון.
כנראה שנראיתי כמו טיפוס לקראת התאבדות. 3 בריונים ממוסך לתיקון מדחסים ניגשו אלי.
"מה אתה לחוץ" אמר הבריון הראשי. "יש כאן המון מוסכים. בחר אחד והם יבואו לדחוף במקומך".
"אני מחפש את המוסך של סרגי ". "וואלה?, הנה זה המוסך ממול. שב אבאלה באוטו. אנחנו נדחוף". לא היה לי נעים. אז דחפתי איתם.
סרגי כבר ידע שאגיע. רפי סיפר לו.
הוא עבד על איזה אופל ואיתו עוד רוסי שהגיע מערבות סיביר. ז'תומרת מונגולי שמדבר פרוסקי. שניהם הציתו סיגריה והביטו במדיד השמן של האופל כמו ראו את לוחות הברית. "אהמממ" כיחככתי בגרון ניחר. "אני יודע מה קורה", אמר סרגי "פאדז'י נימנושקה" (חכה מעט).
אז חיכיתי. לא לפני שדחפתי לו למקרר את רבע הסודה שתתקרר וגמרתי לו על חצי סודה שהיתה שם.
אז הוא בדק.בדק והמהם ברוסית, ובדק, והמהם שוב פעם ברוסית. פולט תוך כדי כך 3 פעמים "בלאאט". פתח, סגר, כמו רפי קומבינה ובסוף אמר לי: "המנוע? חרושה, אבל חוטים חשמל צריך החליף, וגם צריך החליף דיסטרבוטור" (מפלג זרם).
"נו דווי", אמרתי. תחליף.
"נייט", אמר סרגי, "זה דיסטרבוטור מיוחד. בזה לא נוגע. הנה ממול יש חשמלאי רכב. לך אליו". הוא ריסס את הכבלים ונקודות החשמל בחומר מיוחד והזונה הניעה.
נסעתי לחשמלאי. הוא היה עסוק בנרגילה. "יה אחוואן" (אחי), הוא אמר, "אין לי הדיסטרבוטור הזה. תנסה אצל זאב".
מאה וחמישים מטר ממנו נמצא מוסך זאב. הנבלה קרטעה קלות אבל הגעתי למוסך ובדיוק בעליה מהכביש למדרכת החניה לפני המוסך? הנבלה אמרה לי: ביי ביי ושבקה שוב לכל חי.
הבעל בית היה ממש נחמד. דווקא רומני. הביט בז"לית ואמר: נו, נחליף. אבל איך הגעת דווקא אלי?. אז סיפרתי לו. הוא התפקע מצחוק וק'רא ל"ממוצ'ה", הבן שלו. בחור גבוה שנולד בארץ עם מבטא רומנישטי. הגבוה בא, שמע וצחק. רק אני לא.
"טוב", אמרתי לאבא ממוצ'ה,"כמה?", הוא ענה: "מה כמה?" (בחיי), אז אמרתי לו "שבע". הוא נפל מצחוק על הכיסא הקרוב וקרא לממוצ'ה לשמוע את הכמה ומה כמה.
חירחרתי נואשות אבל שיתפתי פעולה בשביבי ההיגיון האחרונים שנותרו במוחי.
הקטנה התקשרה לשאול מה קורה, הסללורי נעור לשניה וכבה לה בפרצוף תוך כדי שאלתה. "טוב", אמר לי הרומנישטי אבא. "המממ, הכבלים זה עניין של מאה שקל. הדיסטרבוטור נשלח לשיפוץ. עניין של עוד 350 שקל בערך. ועבודה ומע"מ".
אז סגרנו על חמש מאות. פתחנו כרטיס עבודה וצלצלנו מהמוסך שיגיע חילוץ בשבילי.
דני היחפן הגיע ולקח אותי עד צומת קריית אתא.
שם עליתי על מונית. במונית? היה מיזוג אוויר. התפרקדתי על המושב הבודד, נשמתי קירורואז, רגע לפני עילפון חושים. אלת המזל קרצה לי. המונית עצרה להעלות נוסעים. ומול עיניי המצועפות בקירור קל, עלו ציצי והם עלו ועלו ועלו ועלו ואז הגיעה איתם גם הכלבונת שמחוברת אליהם. בת 20 שגרה בעכו.
היא חייכה אלי והתיישבה מאחורי. העבירה דרכי תכסף לנהג. "עד עכו", אמרה לי. והביטה בי דיירקט לעיניים. "לאן אתה"? "לכיוון נהריה". אמרתי לה. לא התאפקתי ופלטתי "אחרי הבלגן בעכו? יותר טוב בתל אביב", "אני מתה להגיע לשם", היא ענתה. "רק תן לי מישהו לגור אצלו עד שאמצא עבודה". "ואיך בנהריה?", אז הסברתי לה איפה בעצם אני גר. "טוב" היא חייכה "אני באה איתך, יש מצב?". שאלה והזיזה מעט את הררי הציצי שהתפוצצו לצאת מהחולצה הצמודה.
ואז חשבתי שאין לי כח לציצי. בעצם? אין לי כח בכלל. אני רק מת למקלחת חמה. לאכול ולשתות משו קר. כולה, מה ביקשתי? לחזור הביתה בשלום.
מילמלתי לה קלושות, בהזדמנות. ובעכו היא הביטה בי בשאלה, רק שאני עסקתי באותו רגע במצב החסה בשטחים. אז היא ירדה.
עכשיו אחרי מקלחת. אחרי האוכל וחצי סודה עם כוסית וודקה קפואה.
מצטער שלא לקחתי אותה.

נו... מחר יום חדש. מחרתיים אני מקווה שהנבלה תבריא סופית.
עד אז?
אני כאן.