בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

חשבתי שיהיה לילה שקט. בערב היתה הכוסית מהסרטים, התפארה, סושנה והלכה.
בחצות נכנסתי למיטה. מחר שזה היום, אני פנוי עד הצהריים.
לילה שקט, הרהרתי לי. שמתי על רדיו חיפה שמשמיע בלילות פנאן של מוסיקה. כזו שמורידה לבן אדם את העצבים ומביאה לו את השקט בדם. גילגלתי סיגריה מהטבק הערבי, הדלקתי מנורה קטנה ונשכבתי זחוח על המיטה. בחוץ רשרשה קצת הרוח ושיחקה בעלי התפוז.
מה עוד צריך בן אדם?, חשבתי לי בשקט, מיצתי את הסיגריה ומעכתי את קצה האדום בוער הזה לדופן המאפרה. עוד מעט והופה חרופה (פ דגושה).
ואז הגיעה הצלצול מהמחשב. לו הייתי מאוד עייף? לא הייתי מגיב. אבל? הסקרנות היא זו שהרגה את החתול. אז התיישבתי והצצתי.
אדוני? , עשיתי שטות ועניתי. ומייד התייצבה לה שיחה בו סיפרה לי כלבונת באימונים, את עמידתה במשימותיה .
"אתה ער?", שאל שולט בהתהוות. כן, עניתי לו ועשיתי שטות נוספת. הכנסתי אותו לשיחה. הוא כחרמן מתהווה בהתגלמותו, כבר קיווה שהלילה יוכל לחלץ לו זיון מאחת מחברותיה. כשלי היה ברור שהלילה זה לא יקרה.
בינתיים זמזם לי היחפן. "ער?", כן. "אני בא לקפה". עכשיו? "למה לא? . כבר שתיים ושלושים אולי?, "אז?". נגד אז.. אין מה לענות.
אז הוא הגיע.
יחד
עם
כל
החבורה.
בדרך הביתה
קפצו.
למה לא?

וכעת ארבע וחצי.
הלכה לי העייפות
הלך לי הלילה.
ואני מול מחשב.
איזה עולם...
איפה הצדק איפה...?