בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

נאנחתי קלות. שכבתי אפרקדן על המיטה נוכח עץ התפוז. נתתי למאוורר לשטוף את האויר וחלמתי על אבטח מתוק מתוק וקר עם בולגרית מולחה.
היא צלצלה בדיוק ברגע בין השינה למודעות.
עלייה.
"סעמאק", חשבתי לעצמי. "דווקא עכשיו?".
"אהלין" היא אומרת בקולה העדין, "מה שלומך?, שלומי היה מעולה עד שהיא צלצלה, חשבתי. אבל ליבי כבר ניבא לי רעות.
"מה שלומך?"
"תראה, הגעתי עכשיו מהעבודה לבית ומישהו שבר את החלון של המטבח".
"זהו", הבנתי, "התחיל האקשן".
"השארי שם אני תכף חוזר אלייך".
צלצלתי לאלף, השוטר הקהילתי. "לא הצלחתי לתפוס אותן", הוא מספר לי. "בינתיים שדברו לי חלונות בבית", אני אומר לו.
"זה כבר סיפור אחר", הוא עונה. "סע לשם הניידת כבר תגיע".
כשהגענו גם הניידת הגיעה, עצרה ו4 שוטרים הלכו... לבלוק אחר.
נכנסתי לדירה. עליה חיוורת כסיד, רועדת כעלה נידף, היתה שם.
זכוכיות החלון השבור, על הריצפה.
צלצלתי לאלף. "מה קורה? איפה הם?"
תוך כדי אני מקבל שיחה נכנסת. השוטרים על הקו. לא מוצאים את הבלוק.
"תרגיע", אמרתי לעצמי. (לא מוצאים את הבלוק? איך ימצאו אשמים?).
יצאתי וסימנתי להם להגיע אלי.
האחיות לבית השטן, מחומצנות בצהוב, אמרו לשוטרים: "אההה, הוא הזמין, לא ידענו. לכן אמרנו לכם קודם, שהזמינו אתכם מהבלוק השכן.נדמה לנו שהיה שם מכות".
נכנסנו לבית והשוטרים הבינו בהסבר איטי מה קרה מהר.
יצאו לאחיות והן צורחות מייד: "פה? אין. ערבי לא נכנס".
הצרחות החמירו.
כבוד המשטרה, הבינו מהר שעדיף להרגיע לפני שתיהיה להם תקרית רחבת מימדים בעכו. עיר רווית יצרים, שנאה, גזענות ופחדים.
הוחלט להרגיע.
ערב חג עלאק.
ההמשך?
בראשון הקרוב בנקודת המשטרה.
שם ינסו להרגיע.
המשך יבוא
באבו אבוהא יבוא