בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

אנקדוטה

אחרי שבועיים בשטח לחזור הביתה לשלושה ימים לפני היציאה שוב. מריצה את כולם לבקר. זה בא עם אבטיח וזה עם סטייקים. זו עם סלט וזו עם סושי .
בקצרה, הקטנה באה גם.
עכשיו, לגבי הקטנה צריך לדעת עניין קטן.
היא שמנמונת בגובה כוס תה עם כפית.
לכן: הקטנה.
עכשיו, בין היתר, מישו הביא לי חבילה שוקולד עם אגוזים.
הקטנה? אובססיבית לגבי שוקולד.
פעם, קנתה לביתה 4 חבילות שוקולד. הלכה לאיטה מהסופר הביתה. לבית הגיעה רק עם העטיפות.
הלילה היא ישנה בסלון. לילה? בסביבות 4 בבוקר כשהמבקרים נסעו. נותרו היחפן והיא לישון.
או אז נתקלה הקטנה בשוקולד.
זריז הוא הגיע לידיה.
3 שורות נעלמו לפני שהספקנו להגיב.
"חלאס, קטנה, סגרי עניין. תני לשווקולד לנוח במקרר עד מחר"
"בסדר" היא נאנחת, עינייה עצומות בהנאה עלאית למרקם השוקולד והאגוזים שמתפוצצים תחת שיניה, בוצעת עוד שלוש שורות ומגישה לי את הנותר. רבע חבילה.
היחפן ואני מתגלגים מצחוק.
אני לוקח את הרבע הנותר למקרר.
הבוקר בעשר היא מעירה אותנו עם מגש ארוחת בוקר לכל אחד.
"מי" היא שואלת, "מי מפנק אתכם מי?".
ולפני שהספקנו ללגום מהנס ולבלוע איזה חתיכת חביתה, היא מגיעה ומתיישבת בינינו עם חיוך של מדונה בילדותה ובידה רבע החבילה האחרון.
"לא ישנתי כל הלילה", היא בוכה, לא יכולתי, "השוקולד קרא לי והתחנן".
"טוב קחי קוביה ותתורי את היתר", אני אומר ויודע שאין מצב.
"מה?", היא פותחת עלי זוג עיניים ענקיות, "ושאמשיך לסבול שהוא במקרר ואני פה?, יותר טוב שנסיים את הפרשה עכשיו ודי", ובמילים אלו הכניסה לפה את הקוביות האחרונות ועינייה נצצו.
"למה" היא פלטה, "למה הקמצן ההוא הביא רק חבילה אחת? מי מביא אחת? היה צריך להביא לפחות שתיים".
סיימה והתפנתה למסנג'ר להודיע למאהב שמהיום היא בדיאטה. השמינו אותה כאן. כתבה לו, עושים לה דווקא ומכריחים אותה להשמין.


"