בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

הקוסם הגיע בארבע בערך. "אתה בבית?" שאל, "לא, אני על הגג לומד גיטרה ומנגן בחליל", עניתי.
המיזוג עבד על 19 מעלות בסופר טורבו. הבית היה קריר. בחוץ התעלפה החצר מהחום. "טוב, אני כבר בא", הוא אמר ואני ידעתי שהוא צריך משו.
הקוסם הוא איש ביטוח. אומן במילים. יודע חלקלקות ונפתולי הלשון ותמיד משאיר בך את הרושם שהוא בביטוח גאון. לכן אנחנו קוראים לו הקוסם. אחרת איך תסבירו שבביטוחי רכב כשהוא יקר מביטוחי חברות ביטוח ישיר, הוא צובר לקוחות שמשלמים לו מאות שקלים יותר ועוד מחייכים שעשו עסקה מעולה איתו. חוצמיזה יש לו שתי נשים. אחת שחיה איתו והשניה שחיה איתו גם. עם האחת הוא ראשון עד רביעי והשניה חמישי עד ראשון. שתיהן רוטנות ושתיהן לא רוצות לשחרר. קוסם? כן.
הוא הגיע עם הדפוסניק. אחד שיש לו דפוס קטן בעיר. הדפוסניק ככה הסתבר, מחפש לו דירה לידי. להשכיר, זאת אומרת.
אז אחרי 4 קרלסברג, דג מלוח וקצת חטיפים. הוטלה עלי משימה לחפש לו דירה. "צלצל מחר ואבדוק", אמרתי לדפוס. הדפוס היה מרוצה והציע להזמין אותנו לבירה בעיר. אז אמרתי: יאללה, למכולת". "מכולת?", זקפו השניים גבה. "כן, מכולת". עשר דקות אחרי כן, החנה הקוסם את המיצובישי האדומה מול הכניסה למכולת. בניומין ישב לייד המאוורר: "אהאלאן גבר", הוא חייך מתחת לשפם וניגש למטבחון. "מה תשתו?" שאל מרחוק, "3 הייניקן קפואות", עניתי לו "ותביא מאוורר שנוכל לנשום".
אז הגיע מאוורר שכוון עלי.
עוד אחד כוון ליתר הנוכחים.
היה חם. כמה חם. אפילו הזבובים סירבו לעוף והתעלפו בצל.
עם ההיינקן הקפואה, הגיעו המאזות. לאבנה תוצרת ביית, שוחה בשמן זית שעליו שוחים גרגירי הזעתאר, פול מאסרי, חם מטובל בלימון וכורכום. צלחת צ'יפס טריים שעשו בטן גב בשמן קנולה, זייתים דפוקים תוצרת בית, צלחת לימון כבוש ישר מהמטבח של האישה ומלפפון ירוק עם בצל ירוק וצעיר שמבקש נשיכה.
והכל ב12- שקל לבקבוק. שווה? וואלה שווה.

אחרי סיבוב ההינקן השלישית, היא נכנסה.
הדפוסניק בלע רוק ואמר לי: מי.. מה.. איך.. מי .
הקוסם רק חיכה לברבר לה במוח .
אבל היא נגשה אלי, מניחה את כף הרגל שלה על הכיסא לידי לרכוס את הכפכף.
"שכחת שאין שרוכים בכפכף?" חייכתי לה לתוך הפטמות.
אבל היא הציגה קעקוע בצורת צמח מטפס שהתחיל מכף רגלה, טיפס על ירכה השמאלית. שלח ניצנים לטוסיק וחיבק לה את הערווה, משם טיפס בצידה השמעלי עם זלזל שחבק את השדיים הענקיות והמשיך והסתיים לו מעל כתפה.
בקיצר, בלונדינת אורגינלית, אם תתעלמו מהעבר השחור.
"היי", חייכה לי. "אני סו",
"סו?" סו אלן, סו אמו? מה סו?" שאלתי.
"ככה, סו".
"מין וואן אנתי?"
"מלבנון, חאצביה, אבל זה היה מזמן, עכשיו אני מכאן". היא ציחקקה.
כשסו מדברת, היא מצחקקת אוטומטית, ומלטפת קווצת שיער שרופה כאילו היא ילדונת בת 15.
רק תעצמו עיניים או תגמרו ליטר וחצי וויסקי והיא באמת כוסית מהסרטים , 2 טיפות מיים מרלין מונרו.
אם לא תעשו ככה, תתנו לה ארבעים פלוס. אבל, עם טוסיק דורש סטירה. אין ויכוח.
הקוסם ישר תפס פוזה. בערבית עכווית שיחק לה דיבור עד ששכחה ממני. בינתיים הדפוסניק ניגב את הרוק וחלם מיטה. דירה להשכיר? פחחח לא דחוף.
בניומין קרץ לי ושאל בשקט: רוצה אותה?".
"נראה", עניתי לו. "אולי תתאים לי. חכה עוד 20 שנה ויש מצב".
בינתיים הקוסם כבר הפליג לה לתוך המוח.
הדפוסניק התחיל לבלוע זיתים בקצב מטורף כשהוא מבקש ממנה לאפשר לו לחקור את מקורות הנילוס. סורי, הצמח המטפס. בוטניקאי נהפך לי המניאק לעת חרמנות.
מי יודע לאן זה היה גולש.
אבל פתאום היא קבלה קריאה דחופה שיש לה לקוח.
"עושה אותו ותכף חוזרת מותק", אנפפה לי והפליגה על הכפכפים מותירה אחריה בושם באוויר.
אז סיימנו את הסיבוב.
עלינו למיצ'ובישי האדומה וריחפנו קלות על פני אדי החום הביתה.
כשירדתי מהרכב שאל הדפוסניק: תגיד, כשאתה לא בענייני השטחים ועזה, אתה במכולת?"
"אני לא", עניתי לו.
"אבל סו... כן".
הרוויח לקוח בנייומין.
סאחתיין.