בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

בארבע אחה"צ, צילצל הנהג. "צ'מע", הוא אמר לי. "קניתי חיפושית 71 מתנה לבת. מחר אני מביא אותה אליך. מכניס לסככה ומשפץ אותה שם". מה נותר לי לומר חוץ מאמן סלע ומברוק על הקניה.
בשמונה הוא צלצל מהביטוח. "צמע", אומרים לי הביטוח והנהג, "סגרנו ביטוח מיוחד לרכב אספנות, אז תכין תטוסיק ונלך למכולת לשתות בירה". מה נותר לי לומר חוץ מאמן?. הביטוח הגיע עם הפיליפינית שלו. האישה שניה היום במנוחה. היא בחיוך וגאווה הציגה לי תעודה כחולה, דנדשה. היום קיבלה את האזרחות הישראלית רשמית. איחלתי לה את ברכת יורדי המדרכה של המכולת: אול דה בסט, אנד פאק דה ראסט". היא חייכה בטיינק יו. נסענו. האוויר היה חמים עם בריזה קלה שסימנה את ההקלה הזמניית בחום.
"אהאלאן יה ג'מעה", חייך בניומין "תשבו בחוץ?", ומייד הוציא שתי שולנות למדרכה. ההייניקן הגיעה קפואה. החומוס היה טרי וגם שמן הזית היה מפח חדש. יץר המאזטים הגיעו כרגיל. צלחות לבנה תוצרת בית, צלחות פול מצרי רותח מהסיר, מלפפונים שהאישה החמיצה, זייתים בלאדי מצנצנת חדשה תוצרת בית. צלחות בצל ירוק ומלפפון ירוק שטוף. ופרוסות לחם שחור.
השקנו לחיים והבירה החליקה לגרונות. בסיבוב השלישי, התחלנו להתעניין בסביבה. בשרותים ישבה מישהי. "תצאי מפה" צעק לה בניומין. הצעקות משכו את תשומת הלב. "תצאי, אחוי בלטה", צעק בניומין פעם נוספת. "תגיד לה חוי זנים, סקאזל מקסים", אמרתי לו. "מה זה?", "תגיד לה ואז אסביר".
"איך?", "אחוי זנים.... סקאזאל מקסים" (הזיין בפנים, אמר מקסים). בניומין החרה וצעק לה את זה. עוד לא סיים לצעוק והיא צחקה בפנים, פתחה את הדלת ויצאה החוצה. מתנדנדת משיכרות ומחוייכת, שאלה אותו: "מי אמר לך להגיד זה?", "בניומין מופתע, הצביע החוצה אלי. "הוא" הוא פלט מפוייס. היא יצאה אלי החוצה, התנדנדה אל המדרכה בצד השני. נעצרה שם. עשתה סיבוב קל. לקחה אזימוט לכיוון שלי ביצעה חצי מעגל של שיכורים והגיעה אלי. "תגיד", "מה?",
"פנימייש פרוסקי?", "קניישנה"(בוודאי). "אני סווטלנה, אפשר לשבת לידך?",
"בתנאי שתספרי לי למה את שותה", "אז תזמין לי בירה?",
הנהג שלח בה מבטי חרמנות. שיכורה אבל בכל זאת בת 27 עם גופה לא רעה. פנים נחמדות וגבות כמו של דולצ'ין. ציצי סביר וטוסיק עגול. "נראית לא רע", פלט הנהג, "שתי גבות לו לירדן, זו שלה וגם זו שלה", חייכתי לו. "נו?", היא שאלה, "אפשר לשבת לידך?",
"כן", עניתי לה והצמדתי כיסא לזה של הנהג. "גם הוא מדבר פרוסקי, דברי איתו ויזמין לך בירה".
הנהג הזמין לה בירה וחלם את הזיון. היא חיסלה את המכבי בזריזות, התכופפה אלי ואמרה בשקט: "למה לא רוצה אתה ואני ביחד קצת לבד?", "נלך קצת לשירותים?", "חרשו", "תקחי אותו", אמרתי לה הצבעתי על הנהג, "הוא רוצה ביחד איתך". היא הבינה שאין מה לעשות והביטה בנהג. "בוא ניכנס בפנים", אמרה לו. הנהג קם והשניים נכנסו למכולת. בינתיים הגיע הטייס. הוא קפץ לקנות חלב ראה אותנו וישב. חצי שעה אחרי כן ניגש הנהג לחלון ואמר לי:"מה ביחד?, היא רק רוצה לדבר. היא לבד ומשעמם לה".
"נו גם זה ביחד", אמרתי לו. הנהג יצא והתיישב לשולחן. מאוכזב ועדיין חרמן. "אתה, אם אתה לא מצליף בה זה משעמם לך הא?", לא הגבתי.
שעה אחרי כן, סיימנו את הסיבוב הרביעי. צלחות המאזות הגיעו והחליפו את הריקות. ואז פתאום צרח בניומין מתוך המכולת. "תצאי בחוץ". הבטנו בו בסקרנות. "השרלולה שוב פעם ישנה לי בשירותים", הפעם לא עזרו הצעקות. סווטלנה סירבה לצאת. מה אכפת לו? שיסגור עליה את החנות והיא תישן.
לבניומין נגמרה בטריית הסבלנות הוא בעט בדלת. היא נפתחה ובסייומה, סווטלנה, נדחפה, הושלכה מהמכולת. "לכי הביתה", הוא כעס והביט בי כאומר: "נו, מה לעשות איתה?".
"סווטלנה", קראתי לה. "שטו?" "חוצ'ץ' בירה?, "דע". אז לכי מדרכה שם רחוק ברחוב שם, שם" הצבעתי על עיקול הרחוב, "ואני לבוא ביחד את עם בירה".
היא חייכה והלכה ישר במעגלים בינוניים. בעצם? רקדה את ריקוד השיכורים, צעד קדימה אחד לצד ושניים אחורה.
הביטוח הזמין חשבון. בניומין הציע קפה לג'מעה, שלא ניסע כמו סווטלנה במעגלים.
הביטוח והנהג חייכו בביטול, "מה אנחנו? ילדים קקה? אנונו במקום חלב אם ינקנו בירה".
אז שילמנו החשבון ונסענו.
ברכב של הטייס, הנהג חירחר בתחינה: "נו, אין לה איפה לישון. בוא נאסוף אותה. תישן אצלי". "אתה רק תסתבך", עניתי לו וסימנתי לטייס להמשיך בנסיעה. "נו, שתישן בסלון ואני בחדר שינה". "תגיד יה חרמן, אני נראה לך ילד?, אתה רק תסתבך".
הוא שקע בדיכי קל ועשה לי פרצוף נעלב.
כשהורדנו אותו, אמרתי לו "דיר בלאק יה חרמן, אל תקפוץ לחיפושית ותיסע להביא אותה".
"אני?" הוא שאל בפרצוף נעלב קשות עד גבה גלי, "וואלה אחי, מה אני ילד?"
אז דוממנו תרכב במורד השביל והמתנו.
10 דקות אחרי כן הוא כבר הניע את הרכב ונסע.
היה לי ברור שבקרב הזה, סווטלנה הרוויחה.