בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

לאחרונה, אין לי הרבה זמן לעצמי וברור שלא לאתר.
אבל, בפסח נקמה הקטנה בגאון.
ואת הסיפור הזה? אתם חייבים לקרא, לחייך ולהבין שהקטנה, לחופש נולדה.

מעשה שהיה, כך היה:
חברתה של הקטנה צלצלה בחצות. בוכיה כולה סיפרה לה שאיזה שהו דום, הגיע לביתה לסשן ראשון, קשר אותה על גבה למיטה, רגליה למרשות המיטה וידיה להדום.
קשר, הביט במעשה ידיו והפטיר לאחר יד: "אני הולך להשתין".
הלך..ולא חזר.
כן, פשוט קיפל את עצמו והחליט לברוח כל עוד נפשו בו.
בוכיה היא סיפרה לה כיצד הצליחה לשחרר יד ורגל ועל ההשפלה הגדולה.
הקטנה גבירותי ורבותי, חייכנית ומתוקה שגעון. אבל, תביאו לה את הז'ננה? והיא תכיש אתכם בהזדמנות, בחיוך ובעיניים בורקות.
שמעה, הרגיעה, השתתפה ואז נכנסה למצב הכשה.
הסבית האומללה, גם סיפרה לה כיצד הכירה את הדום.
בצ'אט.
הקטנה שאיננה עולה לצאט בפרט ובכלל, לא המתינה יותר מיומיים.
עלתה מולו, כבשה את לבו והעלתה בו את סף החרמנות.
"תגיד", פנתה אלי לפני זמן מה, "יש לך איזה SIM של ביגטוק מיותר?
"למה את צריכה?", הסתקרנתי, "מה 'כפת לך?, יש או אין?"
טוב אז חיטטתי מעט ומצאתי אחד ישן לא בשימוש.
"למה את זקוקה?", היקשיתי פעם נוספת.
"הסדר עבר" ענתה לי בפנים חתומות, "אין יותר קושיות, בזמן הנכון אספר, תקטוף לי כמה תפוזים ויהיה בסדר".
לקחה, אפתה והביאה בתמורה, עוגת תפוזים מדהימה.
חייכה ושתקה.

"אני מהצפון", לאטה לו בסוד הצ'אט, "תרצה להגיע?"
משולהב כולו מענייני הסאדו שפירטה לפניו, אותם היא מבקשת לחוש על בשרה הצחור, לא חשב הדום האכזר פעמיים (ולא, זהו איננו כינוי).
בזריזות מסרה הקטנה לידיו את מספר הביגטוק שהופעל לצרכי העניין והשניים עברו לשיחות קרבה.
אני מגיע מרמת גן, הסביר לה החרמן.
"נו בא כבר, אני כולי בוערת", נתנה לו הקטנה הכשונת קטנה כולה רעל ממותק.
חרמניקו ארז ציוד שכלל לבקשתה גם חשמל ומדיקל, הניע ויצא לדרכו.
כל הדרך מהמרכז ועד לישוב פטפטו השניים (על חשבונו כמובן).
הקטנה כיוונה אותו בצ'ק פוסט, בכביש עכו חיפה וצפונה. מדריכה אותו לאט, בסבלנות, בנכנעות ובמתיקות אין קץ.
בשעת ערב מאוחרת נכנס רכבו לישוב.
הקטנה צלצלה אלי ובקשה שאפתח את השער.
פתחתי.
לאט לאט כיוונה אותו עד הרפת. שם, אמרה לו: "עצור, המתן, אני כבר יוצאת אליך".
וכך, רבותי עמד לו החרמן והמתין, ניסה לצלצל רק שהביגטוק כבר הוצא ממכשירה ונותק.
המתין והמתין והמתין עד בוש.
באחד הימים לאחר מכן, סיפר לי שומר הישוב שבאחד הלילות, ביקש ממנו רכב ש"טעה" בדרכו לפתוח את השער למען יצא. השומר שחשד בדק ובדק אבל העלה חרס בידיו. "כנראה שבאמת הבחור טעה ונכנס בטעות לישוב, הא, איזה מסטול", סיכם השומר את העניין.
ואני, לא הקדשתי לכך חשיבה מרובה.

הבוקר, צלצלה הקטנה.
"אתה היום בבית"?, שאלה.
"כן", "אז תרים תטוסיק, תניע את הנבלה, אני כבר מגיעה להזמין אותך לחומוס עם בשר כבש, אצל אבו יוסוף בכפר יסיף".
סיימנו לאכול, הגענו אלי, הקטנה הזדרזה והכינה נס קפה.
שם, בניחותא, מתחת לצלו של עץ התפוז, סיפרה לי הקטנה את הנסיבות לאשורן ומעשה נקמתה באדון הנוטש.
חייכה בהנאה, החזירה לי את הSIM ונסעה לביתה.
צחקתי והרגשתי חייב לפרסם.

אז ידידי החרמן, אם אתה קורא שורות אלו?

חייך, אכלת אותה.

ואם אתה לא?
נו, גיט, אני מחייך, וזה? מה שחשוב.