צילו של יום קיץ

הגבעול הקטן בקע לפני כמה ימים את האדמה הטרשית וצמח במהירות.
מעל לאבנים הטרשיות חדר לאף חול דק של דיונות והחניק את הנשימה אבל הגבעול בקע לפני שבוע וכבר היה בירוק כהה של צמיחה. חום השמש הקופח של אוגוסט הוסיף למחנק. היה קשה לנשום.
היא הביטה מהופנטת בגבעול שהתעבה ונגד כל הסיכויים בקע שם כמו בכל שנה. החול חדר לסנדליה והשאיר שכבה דקה של אבק על כפות רגליה החשופות.

היא תשטוף את רגליה כשתחזור אבל היא ידעה שלא תוכל לשטוף את הזיכרון ששקע במוחה כמו תלתלי האבק שהצטברו בין הקפלים במוחה. היא לא תוכל לשטוף את המנגינה שמזמזמת במוחה כמו הזמזום של הדבורה היחידה שעפה שם בשדה החרב כאילו טעתה במקום. טעתה כמו שהיא טעתה במה שעשתה.
השיר שהם אהבו לא הפסיק לזמזם והמנגינה שלו היתה טורדנית ושקעה באוזניה כמו האבק. המוזיקה שהוא אהב היתה עינוי באוזניה ולא הפסיקה לזמזם במוחה.
"ריח אבק בשערך
אפלולית מבטך
בצילו של יום קיץ
הולך ודועך..הולך ודועך.."

היא התכופפה והביטה בגבעול שעלה. כל יום הוא צמח יותר ויותר. עמוד הפריחה שלו התפתח במהירות והיה איתן וחזק בתוך הדיונות החרבות מסביב. בלי להסתעף לצדדים גבה מעלה ומעלה לשמש ולאור כאילו הוא ידע מה הוא רוצה.

היא לא ידעה. היא לא ידעה שהיא אהבה אותו עד שגירשה אותו מפניה.
עד שהדבר היחידי שרצתה היה לבקש את סליחתו ולא ידעה איך.

בבסיס עמוד הפריחה התחיל פרח קטן ובודד. קטנטן. 10 מ"מ עם 6 עלי כותרת לבנים צחורים שפס אורך ירוק עובר במרכזם ו6 אבקנים קטנים במרכז.
קטנטן ויפה אבל רעיל. רעל כמו מה שהיא עשתה לו כשגירשה אותו.
רעל כמו מה שחדר לליבה כשהוא עזב.

"ריח אבק בשערך
אפלולית מבטך
בצילו של יום קיץ
הולך ודועך..הולך ודועך.."

ביום הבא חזרה לשם כאילו היתה מהופנטת מהצמח שמתפתח בתוך השדה הטרשי והחרב. חרב וטרשי כמו הלב שלה אבל בליבה לא יכול לצמוח דבר.
היא עברה שם כל יום. משהו משך אותה כשנכנסה כל בוקר לשדה החרב והביטה מקרוב בצמח שפרח בפריחה לבנה ובהירה.

קבוצה של עשרים או שלושים פרחים פרחה בלבן בוהק בבסיס הגבעול והביאה כמה דבורים שהגיעו בזמזום מרעיש.
היא שקעה בחול של הדיונות וכל סנדליה מלאו בחול הדק. היא חשבה אם פעם יגיע הזמן שמשהו יוכל לפרוח גם בלבבה וקבוצת הפרחים הרגישה כמו תקווה לבנה וצחורה שהוא ישכח ויסלח אבל היא ידעה שלא תוכל לצלצל אליו ולומר לו שהיא מתחרטת.
קבוצת הפרחים הלבנים נבלה כולה והפרחים התחילו לנשור אבל כמה קבוצות פרחים חדשים התחילו לצמוח במעלה הגבעול החסון שכבר הגיע כמעט ל2 מ' והיה עבה ואיתן בירוק הכהה שלו.

הוא לא ישכח את מה שעשתה גם כשתצלצל אליו ותבקש את סליחתו.
אולי הוא יסלח אבל לא ישכח.
מה שעשתה יישאר ביניהם כמו הפרחים הקטנים והצחורים שמראם היפה מסתיר את הרעל שבהם. מה שעשתה ירעיל את כל מה שהיה ביניהם שהיה יפה וצחור.

"ריח אבק בשערך
אפלולית מבטך
בצילו של יום קיץ
הולך ודועך..הולך ודועך.."

חודש הסליחות אבל היא לא יכולה לסלוח לעצמה.
כמה ציפורים עברו מעל השדה החרב בדרכם דרומה.
הקבוצות האחרונות של הפרחים הלבנים והיפים החלו לנבול ולנשור והיא אספה אותם בידיה.
יש דברים שאין להם סליחה.