צילו של יום קיץ

אני משתתפת בסדנת כתיבה והשיר "פעמונים של כיפורים" נכתב שם. התבקשתי לכתוב הסבר.

מילים הורגות

ערב יום הכיפורים 2007. אני שומעת בחדשות שחייל נפל.

אנחנו חשדנו שקרה לו משהו כשהוא לא צלצל לברך בחג. אחרי החגים הכאב ייחלש עד ליום הזיכרון לחללי צהל אבל יחזור לפעמים כשיזכירו לי אותו. בן ציון הנמן ממושב נוב הזכיר לי אותו.

אני מכירה את מושב נוב אבל תמיד עקפתי אותו. הם חרדים ואני חילונית. הם שונים ממני. בערב יום הכיפורים נפל בן ציון הנמן.
תוכנן פיגוע המוני בתל אביב ומצאו את המחבלים שעמדו להיכנס לארץ. חגורת הנפץ הוברחה לארץ אבל המפגעים נעצרו. בפעולה נפל בן ציון הנמן. אני לא יודעת מה הסיבה שבן ציון הנמן הזכיר לי אותו. אולי מילותיו האחרונות של בן ציון על המדינה האהובה שלו.
גם הוא אהב מאוד את המדינה ותמיד סינגר על כל תחלואיה.
כמה תמימות יש במילותיו האחרונות של בן ציון הנמן. הוא היה תמים כמוהו.
"אני בן-ציון הנמן ממושב נוב ברמת גולן. אחלה מדינה יש לנו, אחלה צבא, שיהיה בהצלחה לכולם".
-----------------------------------------------------

כל יום זיכרון המשפחה שלי הולכת לטקס המרכזי לחללי מערכות ישראל. פעם הלכתי והפסקתי. לא יכולתי לראות אותו אומר קדיש על בנו שנפל. לא היה לו סיכוי. אם הוא לא היה נהרג בפעולה ההיא הוא היה נהרג בפעולה אחרת. הוא שלח אותו לאחד התפקידים המסוכנים ביותר.
בן של רופא וידעו שהוא ילך לפקולטה לרפואה כמו אביו וסבו. היו לו ציונים גבוהים. האב עודד אותו להיות חובש והוא בחר להיות חובש קרבי: אלה שהולכים למקומות עם הפצועים, למקומות שהאש היא הנוראה ביותר. "כל דקה חשובה בהצלת חיים" האב הרופא אמר תמיד. הבן שלו ספג הכל: את הנאמנות לעם ולארץ, את הדרישה החד משמעית להצלת חיים.

לא קראו לו. הבלאגן הצהלי הרגיל. הוא לא חיכה. כששמע שהחטיבה שלו חצתה את הגבול ונמצאת בקרבות קשים נכנס למכונית שלו ונסע לאזור המלחמה. הוא ידע שימצא שם את אנשי החטיבה שלו והם יכירו אותו.

אנחנו לא יודעים באיזה יום הוא מת. במשך שבועות חיילים ביקשו לספר למשפחה שהוא הציל אותם כשרץ אליהם תחת אש עד לקרב שבו הוא נפל.
אש תופת והוא רץ לטפל בפצועים ונפגע. לא יכלו להיכנס בגלל אש התופת והוא שכב בשדה כשהם יורים על גופתו, שנותרה עם האחרים בשדה הקטל. רק אחרי זמן הם יכלו לחלץ את כולם.
היה קשה לזהות את מראהו אחרי שהם ירו עליו. העבירו דרך חברים הצעה לא להרשות למשפחה להביט בו בהלוויה. האבא קיבל את המוות כגזירת גורל.
---------------------------------------------------------

אני סוגרת את הרדיו כששרים את "אל מלא רחמים". אני לא יכולה לשמוע "קדיש".
מה הסיכוי שלהם לחיים אחרי כל המילים הגבוהות והאמונות הנשגבות?

כל פעם שחייל נהרג משהו בי נקרע.

לפני יום הכיפורים נהרג חייל חודש לפני השחרור, צעיר שהחיים היו לפניו, שתכנן את חתונתו.
אני תמיד חושבת אם הפעולה שהחיילים השתתפו היתה הכרחית ואם בדקו איך לא לסכן אותם.
חשבתי עליו ביום הכיפורים. הוא לא זכה לחיות ביום הכיפורים הזה.

פעמונים של כיפורים

מילים צלצלו כמו פעמונים
קולות חזקים מהדהדים
כמו כנסיה שענבליה מנגנים
צלילי מזמור קוראים
"קומו לעבודת האלוהים!"

מילים, מילים, מילים
קולות חזקים, צורמים
במעלות קדושים וטהורים
כזוהר הרקיע מזהירים
"קומו לעבודת האלוהים!"

דמעות כמו טללים
אגלי טל נוצצים
פרחים שנקטפים
בני 18 או עשרים.
"קומו לעבודת האלוהים!"

מילים גבוהות,
מילים הורגות

הגבעול הקטן בקע לפני כמה ימים את האדמה הטרשית וצמח במהירות.
מעל לאבנים הטרשיות חדר לאף חול דק של דיונות והחניק את הנשימה אבל הגבעול בקע לפני שבוע וכבר היה בירוק כהה של צמיחה. חום השמש הקופח של אוגוסט הוסיף למחנק. היה קשה לנשום.
היא הביטה מהופנטת בגבעול שהתעבה ונגד כל הסיכויים בקע שם כמו בכל שנה. החול חדר לסנדליה והשאיר שכבה דקה של אבק על כפות רגליה החשופות.

היא תשטוף את רגליה כשתחזור אבל היא ידעה שלא תוכל לשטוף את הזיכרון ששקע במוחה כמו תלתלי האבק שהצטברו בין הקפלים במוחה. היא לא תוכל לשטוף את המנגינה שמזמזמת במוחה כמו הזמזום של הדבורה היחידה שעפה שם בשדה החרב כאילו טעתה במקום. טעתה כמו שהיא טעתה במה שעשתה.
השיר שהם אהבו לא הפסיק לזמזם והמנגינה שלו היתה טורדנית ושקעה באוזניה כמו האבק. המוזיקה שהוא אהב היתה עינוי באוזניה ולא הפסיקה לזמזם במוחה.
"ריח אבק בשערך
אפלולית מבטך
בצילו של יום קיץ
הולך ודועך..הולך ודועך.."

היא התכופפה והביטה בגבעול שעלה. כל יום הוא צמח יותר ויותר. עמוד הפריחה שלו התפתח במהירות והיה איתן וחזק בתוך הדיונות החרבות מסביב. בלי להסתעף לצדדים גבה מעלה ומעלה לשמש ולאור כאילו הוא ידע מה הוא רוצה.

היא לא ידעה. היא לא ידעה שהיא אהבה אותו עד שגירשה אותו מפניה.
עד שהדבר היחידי שרצתה היה לבקש את סליחתו ולא ידעה איך.

בבסיס עמוד הפריחה התחיל פרח קטן ובודד. קטנטן. 10 מ"מ עם 6 עלי כותרת לבנים צחורים שפס אורך ירוק עובר במרכזם ו6 אבקנים קטנים במרכז.
קטנטן ויפה אבל רעיל. רעל כמו מה שהיא עשתה לו כשגירשה אותו.
רעל כמו מה שחדר לליבה כשהוא עזב.

"ריח אבק בשערך
אפלולית מבטך
בצילו של יום קיץ
הולך ודועך..הולך ודועך.."

ביום הבא חזרה לשם כאילו היתה מהופנטת מהצמח שמתפתח בתוך השדה הטרשי והחרב. חרב וטרשי כמו הלב שלה אבל בליבה לא יכול לצמוח דבר.
היא עברה שם כל יום. משהו משך אותה כשנכנסה כל בוקר לשדה החרב והביטה מקרוב בצמח שפרח בפריחה לבנה ובהירה.

קבוצה של עשרים או שלושים פרחים פרחה בלבן בוהק בבסיס הגבעול והביאה כמה דבורים שהגיעו בזמזום מרעיש.
היא שקעה בחול של הדיונות וכל סנדליה מלאו בחול הדק. היא חשבה אם פעם יגיע הזמן שמשהו יוכל לפרוח גם בלבבה וקבוצת הפרחים הרגישה כמו תקווה לבנה וצחורה שהוא ישכח ויסלח אבל היא ידעה שלא תוכל לצלצל אליו ולומר לו שהיא מתחרטת.
קבוצת הפרחים הלבנים נבלה כולה והפרחים התחילו לנשור אבל כמה קבוצות פרחים חדשים התחילו לצמוח במעלה הגבעול החסון שכבר הגיע כמעט ל2 מ' והיה עבה ואיתן בירוק הכהה שלו.

הוא לא ישכח את מה שעשתה גם כשתצלצל אליו ותבקש את סליחתו.
אולי הוא יסלח אבל לא ישכח.
מה שעשתה יישאר ביניהם כמו הפרחים הקטנים והצחורים שמראם היפה מסתיר את הרעל שבהם. מה שעשתה ירעיל את כל מה שהיה ביניהם שהיה יפה וצחור.

"ריח אבק בשערך
אפלולית מבטך
בצילו של יום קיץ
הולך ודועך..הולך ודועך.."

חודש הסליחות אבל היא לא יכולה לסלוח לעצמה.
כמה ציפורים עברו מעל השדה החרב בדרכם דרומה.
הקבוצות האחרונות של הפרחים הלבנים והיפים החלו לנבול ולנשור והיא אספה אותם בידיה.
יש דברים שאין להם סליחה.