שליטה לוקחים

עומדת מולו, מביטה בעיניו
מבוכה מתגלגלת במורד הגב

הוא שואל משהו. אינני זוכרת את המילים
אבל לא יכולה לשכוח את הנימה.
יש בה לגלוג קטן, מחוייך, ועוצמה

ממשיך להביט, ושואל בקול נמוך
את רוצה שאגע בך?

מרגישה את הסומק מתגנב ללחיים, והספק מתגנב ללב
מחשבה חולפת - "לא באתי לכאן לסשן, ואינך אדון לי או מאהב"

מכריחה את עצמי להגיב.
איטית יותר מתמיד.
מניעה את ראשי לשלילה
אבל מהפה לא יוצאת אף מילה.

עומדת שם, מולו, במקום פומבי
לא רואה אף אחד מסביב, רק את הגבר שמולי

אין לי שום כוונה , לתת בידיו את המושכות לשליטה
יש בי הרבה התנגדות,
ההגיון אומר שזו טעות

ובכל זאת, כמהופנטת
כמו ארנבת שנלכדה במבט מהפנט של נחש
עומדת , קצת רועדת, כאילו כל זה לי חדש.

שמה לב, שידי, בלי שום רשות
מסגירות את המתרחש בי (הנה עוד טעות)
שוב ושוב הן חוזרות לתנוחה שקופה של שיפחה
פוגשות זו את זו מאחורי הגב, בתנוחה כנועה

הוא איננו כופה עלי,
הוא איננו אונס
הוא רק משתלט על רצוני, בצעדים קטנים
הוא רק מהפנט ומשתעשע בי
ואני...
נאחזת בפנים בהגיון , בסרוב, בעקשות קטנה
בנסיון לשמור על קליפה מגינה
מרגישה שקופה מולו, בתוכי תאווה לשליטה

התשוקה לחוש את העוצמה שלו שולטת עלי
מתגברת על הגיון שלי,
ועונה לו במקומי.

יכולתי לומר לו - לך מכאן
יכולתי לומר לו - לא
לא התכוונתי לומר לו – בוא.

צעד אחר צעד, נלחמת לאחוז בשאריות גאווה ,
ובסוף מבקשת שיגע בי,
מתחננת לשליטה ומגע.

לא לא מסרתי לו את השליטה עלי,
לא היתה שם טיפת כוונה
שיהיה האדון שלי או המאהב הבא

ואם זאת,
מהופנטת
מכושפת
נשלטת

דקה אחר דקה
נמשכתי כממוגנטת
למעשה הכניעה הבא

הייתי על הברכי (כן, שם בפומבי)
הפטמות שלי יצאו ממקומן – שלא על דעתי
כאבתי, צחקתי, צחקקתי, דמעתי
אבל התאוותי יותר מכל
לחוש את אקט ההכנעה הזה, לחוש בגדול.

לא, לא מסרתי לו את השליטה עלי

הוא לקח את זה ממני, כי שליטה לוקחים
אני נכנעתי לפניו, מנקודה עמוקה, מבפנים.