יומנו של ציד

נכון. 

נכון שפעם הייתי נכנס הנה כמעט כל יום ולפעמים הרבה פעמים ביום לחפש את "המתאימה".

נכון שפעם בשלב יצירת הקשר הייתי מוכן להתעלם מתמרורים רומזים, כי אולי "דווקא היא" "המתאימה". חיפשתי "פוטנציאל" עם רשת פרפרים עם צפופה מידי.

נכון שלא פעם הייתי מוכן לתת עוד צ'אנס ואפילו נתתי.

נכון שעברתי טלטלה שניתקה אותי מעולם השליטה.

וגם נכון שאחרי הרבה מאד חודשים יש סימנים ליקיצה טבעית.

אבל.

"צברתי קילומטראז'". שנים של אוצרות, אבל של הרבה יותר דד-אנדים, הליכה בעיגולים ודרכים שאובדות באבק.

למדתי שאין טעם להתעלם מסימנים מקדימים. נוכחתי שהסוסה הכי מבטיחה והכי רוצה, לעולם לא תהיה זברה (גם אם אחרי הצלפה יש דימיון...). 

חבל על הזמן שלי ושלה.

ולכן, יש סיבה למה חסמתי כל אחת שחסמתי.

יקיצה טבעית או רק "פיפי וחזרה למיטה", אני לא מוריד חסימות. אפילו לא נכנס לפרופילים שחסמתי.

תוספת אולי 10 דקות אחרי

שתיים חסמו אותי בצ'אט. בטח בתגובה לפוסט הזה.

אל תסירו חסימה: לא רק הסכמה היא תנאי אצלי. גם צורך. צורך שאני אהיה זה שישחרר אותך להיות מה שאת.

אבל תודה שקראתן.

עוד 3 דקות מאוחר יותר

אחת מהשתיים הסירה את החסימה.

אוה! לזאת יש פוטנציאל.