פעם.
פעם כתבתי על הנשלטת ש"נותנת" והשולט ש"לוקח".
אני בטוח שלשולטים המנוסים אני לא מגלה שום סוד, שנשלטות כאן הן בעולם הרגיל הרבה פעמים מנהלות, בכירות, מחליטות, דומיננטיות, קובעות. נשים חזקות. גאות. מרשימות.
כל כך חזקות שלפעמים לא מסוגלות לוותר על האגו והשליטה.
למה בכלל לוותר? את אותה תשובה שמעתי בלא מעט גרסאות: נשים כאלה קובעות כל היום כל יום: מחליטות בעבודה, מחליטות בבית, מחליטות לילדים, מחליטות ללקוחות, מחליטות לספקים... כאילו כדי להוכיח שהן לא...
וזה עובד. הן מוצלחות. בולטות. אסרטיביות.
זה עובד חודש, ושנה, ושנתיים ועשר. אז למה להפסיק?
- קודם כל כי זה לא האני שלה. עובד לה הדומיננטית, אבל היא צריכה להיות "שם למטה". מצייתת. משרתת. נשלטת. כנועה. מושפלת.
שם היא שלימה. שם למטה נכון לה. שם טוב לה.
- שם למטה היא לא אחראית. לא צריכה להחליט. לא קובעת. לא מתעמתת. שם למטה היא חופשיה מדילמות. מלהתחשב. מלהיות הדומיננטית. שם למטה היא חופשיה באמת. להיות מה שהיא.
- שם למטה הייעוד שלה מתממש. היא מוגשמת. נטענת. מתחזקת. וכל החיים שלה טובים יותר. הרמוניים יותר.