היא אשה אינטליגנטית, מצליחה, נראית טוב, לא מכוערת.
ויודעת את זה: בטוחה בעצמה, פה גדול, התנשאות.
אבל איתי? איתי היא תמיד מכבדת, שירותית, מפנקת, מתעניינת, כמעט ... מתבטלת.
קפצתי אליה למשרד. התישבתי. היא התישבה מולי. נראתה קצת נבוכה. סמוקה. כאילו לא יודעת מה לעשות עם הידיים.
"אז איך הולך?"
"הכל טוב"
"הכל טוב חוץ ממה?"
"באמת הכל טוב".
"אז למה את נראית כל כך נבוכה?"
"כי..."
"וסמוקה?"
"אני ... לא יודעת"
"לעזור לך?"
"אני לא בטוחה למה אתה מתכוון"
"חשבתי שאת תמיד בטוחה"
קמתי והלכתי מסביבה.
"מה קרה לכל ההוא-הא של המנהלת הגדולה?"
"..."
"יכול להיות שאת צריכה את הפינה הזאת שבה לא תהיי כל כך גדולה?"
"מה?!"
התיישבתי.
"את לא רגילה לשבת ככה."
"לא, זה בסדר".
"ברור שזה בסדר. כי ככה אני החלטתי".
"את מרגישה קצת חשופה ככה?"
"למה?"
"כי את עם ידיים משולבות כמו תלמידה נזופה".
"ככה יותר טוב?"
"כן. איך את מרגישה עם זה?"
...
"טוב, אני צריך לזוז.
עכשיו את יכולה לקבל חזרה את הכסא של המנכ"לית".