יומנו של ציד

אני מעריך את גילוי הלב, שלא תשלחי לי תמנה חשופה שלך, גם אם היא לא מזהה, כי מישהו לימד אותך שב"עולם הזה שלי" לא שולחים תמונות ושאם אעמוד על כך את עלולה להתרחק.

 

לפני שאני מתחיל אני אדגיש שלא מדובר בצורך שלי בתמונה. יש מיליוני תמונות באינטרנט.

העניין הוא לגמרי אחר:

 

"העולם הזה" אינו יותר שלי משהוא שלך.

ובעולם הזה יש צבעים שונים, כמו שליטה, השפלה, שירות, כאב, קשירות, החפצה ועוד.

ובעולם הזה לכל צבע יש אינסוף "גוונים". לדוגמה, להשפלה אפשר לגמור בפה של הנשלטת ואפשר להשתין עליה. איזה "גוון" של השפלה יותר "עז"? זה משתנה מאדם לאדם: לא מזמן דברתי עם מישהי שלא הייתה לה שום בעיה שישתינו ואפילו יחרבנו עליה (איכסססססס). אבל, בשום פנים ואופן לא הייתה מוכנה שיגמרו לה בפה. אותי זה הפתיע.

ולכל גוון יש בהירות כזו ובהירות כזו (מישהי פעם אמרה לי שהיא פי אלף יותר אקסטרימית ממני והיא צדקה: אני מתנצל. תחתונים עם דם זה באמת לא אני). וגם כאן ההחלטה מה בהיר יותר מכהה, היא סובייקטיבית לגמרי. הייתי מצפה שהצלפות כוס יהיו קשות יותר מהצלפות שדיים. מתברר שלא אצל כל אחת זה כך.

 

אז יש כאן עושר של צבעים, מרקמים, פרספקטיבות, אור וצל, גוונים ותת-גוונים. 

יש בו אפילו יותר גוונים מאשר משתתפים. למה יותר? כי את תגלי שהדעות שלך ומי שאת תעברו תהליכי שינוי עם הזמן ובהתאם לסיטואציה.

מקור השינוי הוא שאנחנו מוותרים. לא רק הנשלטים. כולנו. 

כי מתבגרים בעולם הזה. כי מתנסים. כי מקבלים פרופורציות.

 

אבל

למי שעוד לא התבגר בעולם הזה ולמי שעוד לא התנסה מספיק, אין פרופורציות.

וכאלה (והייתי פעם "כאלה") ובשביל כאלה המציאו "חוקים".

חלקם "חוקים" של בטיחות (כמו "אל תתני מספר טלפון", "אל תתני שם" ו..."אל תשלחי תמונה"). מישהי פעם ספרה לי ששולט איים לחשוף אותה.

חלקם חוקים של בריאות: מין בטוח, כן\לא דם (לא עושה לי את זה) וכאלה.

חלקם "חוקים" של אסתטיקה: כן\לא שהנשלטת תלקק לשולט את התחת, כן\לא שהשולט ידרוך על הכוס של הנשלטת עם נעל וכו' וכו'.

חלקם "חוקים" של תהליך: להיפגש לקפה לפני שמגיעים ל"סשן" (לא אוהב את המילה).

חלקם "חוקים" של ה"משחק" עצמו. מדברים הרבה על after-care, שהוא הורדת ההילוך שאחרי האינטנסיביות של הסשן.

 

ולמי שלא רוצה\יכול להתמודד עם המורכבות של העולם הזה, המציאו ראשי תיבות כמו SSC (שזה safe, sane, concensual), מדרג צבעים, מילת ביטחון, חוזים ועוד.

ולמי שלא רוצה\יכול להתמודד עם המורכבות של העולם הזה, המציאו חלוקת שחור לבן של "מנטלי"\"פיזי" שלדעתי היא מלאכותית.

 

ויש כמה סטים של ה"חוקים" האלה. חלקם עולים בקנה אחד וחלקם לא.

 

אז קודם כל אלה "חוקים" במירכאות, כי למעשה אין חוקים. בסופו של דבר זו דינמיקה בין שני אנשים. מצד אחד יש מתיחת גבולות, ומצד שני יש קו שאותו לא חוצים (אגב, לא רק לנשלטת. גם לי יש קוים אדומים).

שנית, לדינמיקה אין קיצורי דרך, ואין חוקי אצבע ואין ראשי תיבות קליטים.

ושלישית, לא חסרים אנשים שמחוסר ניסיון או חוסר שיקול דעת, לא מבדילים בין כללי בטיחות, לבריאות, למשחק, ל- safe, לצבע אדום, למילת ביטחון.

 

מה אני מנסה להגיד בכל זה?

 

קודם כל שאני לא צריך את התמונה. מי שצריך שתשלחי אותה הוא אנחנו.

שנית, אני מאמין שמי שאמר לך לא לשלוח תמונה במייל רצה בטובתך. מה שאמר יכול להציל אותך ממצבים קשים.

אבל, מה שהוא\היא "לימד\ה" אותך הוא לא "חוק" ולא "תורה מסיני". הוא אמצעי זהירות, שכמו כל "העולם הזה שלי", צריך להיות כפוף לשיקול דעת.

 

אם את רוצה להתבגר בעולם הזה, אם את רוצה להתנסות, אם את רוצה לקבל פרופורציות, אין לך ברירה אלא לוותר. לצאת מאזור הנוחות שלך.

כן, זה קשה. כן, זו חצית קו שהגדרת לעצמך.

וזה ענין של שיקול דעת, איזה קו אפשר לחצות, איזה גבול למתוח, ואיזה לא. ושימי לב שלא כתבתי של מי שיקול הדעת.

 

אז כן: בחרתי לבחון אותך על הגבול הראשון שהצהרת עליו, כי מניסיוני הוא ממש לא גבול: מחשבון הדואר הזה שממנו אני כותב אלייך עכשיו, מחקתי כבר לא מעט תמונות. תמונות של שדיים. תמונות של כוס. תמונות של ויברטור בתוך הכוס, וגם תמונות עירום פרונטלי מלא כולל פנים מהראי בשירותים של העבודה. 

כן. מחקתי. מחקתי כי הבטחתי (וגם כשלא הבטחתי), אבל לא זו הנקודה. 

הנקודה היא שקבלתי אותן. קבלתי אותן מנשים שרובן נשואות. מנשים שהסתכנו בזה לא פחות ממה שאת מסתכנת. מנשים שגם להן איזו נשמה טובה בלי מירכאות אמרה לא לשלוח תמונות. והן החליטו לחצות את הקו.

 

ונכשלת במבחן.

ואני בטוח שיהיו כאלה שיגידו שמי שנכשל במבחן הוא אני, כי דרשתי את זה מוקדם מידי (שוב, לפי ניסיוני לא), כי דרשתי את זה בכלל, או רק כי עצם העובדה שלא בצעת את מה שבקשתי, מוכיחה שנכשלתי כשולט.

אני לא מתוכח עם זה. זה דיון אחר. אני כן אומר שגם אם אני נכשלתי, זה לא "מאזן" את הכישלון שלך.

 

כתבת שאת עלולה לבחור להתרחק.

אם את חושבת שהכלל הזה הוא גבול בל יעבור (וגם אם זה נכון "רק לעכשיו"), אני בכנות מעודד אותך לבחור כך.

זה לא מוריד מכבודו של אף אחד מאיתנו.

 

אני מסתכל קדימה:

כשבקשתי ממך ........................... (קוניאק ובשר: זה לא עניינו של כל מי שקורא את הבלוג), חשקנו שיניים, שנינו (את בלהתנגד ואני בלהתעלם מההתנגדות) עד ש"הצלחת" (בערך).

נתתי לך משימה שנכון לעכשיו "התאדתה".

אם תמונה לא מזהה היא גבול בל יעבור, אז יש בלי סוף קווים אדומים, שלי סובייקטיבית נראים הרבה יותר "עבים" ו"אדומים" (ולכן הרבה יותר "בל יעבור").

האם איתם יהיה לך "יותר קל" לצאת מאזור הנוחות שלך? להיפך.

ואם אני מצופה עכשיו להיות "שולט נאור" ולכבד את ה"גבול" שלך, מה יהיה כשאדרוך, בטעות או שלא בטעות, על גבול אחר שלך? 

 

אז אולי את עדיין לא בשלה לוותר ולצאת מאזור הנוחות.

אולי גם לא תהיי בשלה והפנטזיה תישאר פנטזיה (מה רע?!).

ואולי את "נופלת" בדיוק בדברים שמהם את מנסה להימלט לעולם הזה: מהחלטיות, משכלתנות, מאסרטיביות, מהגישה שאת יודעת יותר טוב (כי מישהו, שאולי הגיע הנה שבועיים לפנייך, לימד אותך משהו).

 

החלטה שלך.