כשהכרנו
היה חיבור כמעט מיידי. היינו שותפים לשלוש אהבות. אחת מהן הייתה בינינו.
במשך הזמן התרחבו הפערים. כמו בקע בשפתיים בשרב: אני מבוגר ממנה בעשור וחצי. אני נשוי, היא לא. לי יש משפחה גדולה, לה כמעט שאין. אני במרוץ החיים והיא במירוץ שלפני מרוץ החיים. אני מנוסה והיא פעם ראשונה. ומצד שני היא גדיה שרצה אל הצוקים ואני השקול והמתון שמושך אל הדרך הנכונה והבטוחה.
לכן כשהיא מצאה אהבה, שחררתי מתוך הבנה ברורה שזה מה שנכון לעשות.
כאב לי. גם נפגעתי ממשהו, אבל לא שמרתי לה טינה.
חלפו כמה שנים
ואולי היא כאן ואולי לא. ואולי היא זיהתה את עצמה בפוסטים שלי ואולי לא. אני ראיתי את הניק שלה פעם-פעמיים ולא מצאתי לנכון ליצור קשר.
לפני כמה שבועות
אני מקבל הודעה: "אתה עוד שם?".
ואז אני שומע שמערכת היחסים ההיא לא הסתיימה טוב. אפילו רע. ושקשה לה.
ועם זאת, כששאלתי התברר שהיו גם שנים טובות ושהיא במקום אחר, טוב יותר, בחיים.
ואז היא מבקשת להיפגש.
ואני מזכיר לה שיש דברים שלא השתנו, אבל היא לוחצת. "צריכה את היד הכבדה שלך עלי".
"אני יודע בדיוק מה את צריכה. אבל, עבר זמן. בואי ניפגש לקפה קודם".
ואנחנו נפגשים לקפה. היא נראית טוב. יותר בוגרת. יותר בשלה. יותר מיושבת.
אבל גם עצובה. בודדה. אולי אפילו ... קצת אבודה.
"אני יכול להעמיד אותך על הרגליים. ומה אז?! ומה איתי?! גם בחיים וגם בשליטה אני הבוס. לא המחליף הזמני".
"אז רק פעם אחת. בבקשה. אני צריכה."
היה בזה ניצחון קטן. אהבתי את המצב. ויכולתי להיות "הצודק": "את, את ההזדמנות שלך כבר קבלת. ופישלת. את לא רצינית". יכולתי גם להיות האחראי: "זה מתחיל מפעם אחת, אבל הפיתוי גדול מידי. זה מדרון חלקלק וזה לא יהיה נכון. אנחנו עלולים להצטער על זה. מאד". מצד שני היא היתה מיוחדת בשבילי והתגעגעתי. התגעגעתי אליה והתגעגעתי ל"זה".
אני נשארתי לשלם על הקפה ואותה שלחתי. שלחתי אל המקום שבו הייתה הפעם הראשונה.
והיא זכרה איפה ואיך היא אמורה לחכות. עוד לפני ששאלתי היא אמרה שהיא עשתה בדיקת STD ויצאה שלילית ואני "יכול לעשות מה שאני רוצה".
"ומה אני רוצה?"
"להשתמש בי"
"להשתמש בך?"
"כן. לעשות בי כל מה שעולה בדעתך".
"למה? כי את צריכה??"
"כי אני צריכה אבל גם כי לא הייתי איתך בסדר." אז היא ידעה...
"נכון.
אבל את חושבת שאם אני 'משתמש בך' ובעוד חצי שעה - שעה גומר, זה ישנה את מה שהיה?"
"לא. לא באמת".
"אז מה את רוצה?"
"תעזור לי. תעזור לי להגיד את מה שאני לא מצליחה להגיד". מה אני? קורא מחשבות??
"את צריכה לכפר.
את צריכה לשלם בכאב על מה שעשית.
את צריכה להיענש. קשה"
"נכון" כזה חלש לא שמעתי בחיים.
"אז תבקשי".
"אדוני, אני רוצה לכפר".
"אני לא אדונך כבר כמה שנים ואת לא תוכי. מה את חוזרת על מה שאני אומר? וחוץ מזה עוד פעם 'אני ועצמי'?!"
שקט. אפילו לא מתוח.
"בשבילי אתה האדון. חשבתי עליך בזמן שעבר. וחסרת לי. ואני יודעת שהכאבתי לך. ואני רוצה לתקן את זה. אולי קצת לפצות אותך.
מה שמגיע לי זה עונש. כאב. השפלה. אני צריכה שתיהנה מזה. אני צריכה לדעת שאתה נהנה מזה. אני שלמה כשאני יודעת שאתה נהנה מזה. אולי זה ירגיע אותך ואותי".
עשתה לי איפון: אם אני חותך עכשיו (כי אני כל כך "צודק" ו"אחראי") לא תהיה סגירת מעגל, לא לי ולא לה.
"ת-ב-ק-ש-י!!"
"אדון, בבקשה תעניש אותי. תכאיב ותשפיל את החפץ הזה. הבשר הזה שעורג לכאב וההשפלה ש-ל-ך."
אני מוציא את החגורה מהמכנסיים.
ואני מתחיל להצליף בה.
על השדיים.
על הגב.
על התחת.
עוד הצלפה ועוד הצלפה.
ואחרי כל הצלפה היא בוכה ואומרת לי "תודה" ואומרת לי "סליחה". ואומרת לי "בבקשה".
ואני יודע על מה היא אומרת "בבקשה": היא מבקשת את הליטוף והחיבוק והאינטימיות והחום שהיתה מקבלת בין ההצלפות. פעם. לפני שנים. אבל אני לא שואל.
כי "זה" משתלט עלי ואני לא יודע מאיפה עולה לי השורה "עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף".
אחרי חצי שעה אני מוצא את עצמנו הרבה יותר רחוק ממה שהגענו אז. ויש לה מילת ביטחון והיא לא משתמשת בה.
"תעמדי זקופה, עם ידים מאחורי העורף. תבליטי את העטינים ותפסקי רגליים. רחב. שיהיה לי נוח".
ואני מתחיל לבעוט בכוס. בשליטה אבל ממש לא בעדינות. והיא סופגת.
ואז אני שם לב שהנעל שלי רטובה.
בשניה הראשונה אני חושש שזה דם.
אבל לא.
זו מחצית הכוס המלאה.
לנקד לך?
