דיקטטורה (שם זמני)

המילים שלך לא נותנות לי מנוח. הן מפוצצות לי את הראש וחובטות לי במוח בעוצמה של תופים אינדיאינים. בטן-גב-בטן-גב בטן-גב-בטן-גב. פעימות הלב, גם הן עומדות בקצב בכבוד הראוי לציון.
אתה !
אתה מדיר שינה מעיני.

אני מסתובבת כמו זומבי. שולחת יד לנגב טיפות זיעה דמיוניות על מצחי. קור עז שורר בחדר השינה.
חם לי.
קר לי.
חם לי.
אני מדליקה ומכבה את המזגן לסירוגין.
בתקווה שקופסת הטמטום תצליח להרדים אותי, גם היא מצטרפת לחינגה הלילית. תמונות מרצדות. אני בוהה בהן, מנסה להתרכז בדיאלוגים ובאירועים, ולא קולטת דבר וחצי דבר מהעלילה. העובדה שהיא מטופשת לא חומקת ממני, אך מה לא אעשה כדי לשקוע אל תוך שינה, שתשחרר אותי מאוסף של מחשבות לא ממוקדות ומטרידות ומהלחץ האטומי, בו אני שרויה בימים האחרונים.

אטרף.

התובענות, הדרישות, הקביעות חסרות הפשרה והכל-כך לא גמישות רומסות אותי.
"רוצה ? טוב.
לא רוצה, עופי".
אני מחפשת את שלט היציאה, אך הוא נעלם.

אתה כבר יודע טוב יותר ממני.
ממילא קיצצת לי את הכנפיים וכל ניסיון מצידי לעוף, להתקומם, להתמרד, להפוך את דבריך מאבסולוטיים לאבסולוטלי-נוט, זו כרוניקה של אירועים עם סוף ידוע מראש.

לאחר שעתיים של נסיונות לא מוצלחים לצלול אל תוך חלום, אני מתקשרת אליך.
"שוב את לא ישנה" ?
"לא נרדמת, אדוני".

אתה מערסל אותי בשפה רכה שאני לא מכירה. מפיך, המילים הללו זרות לי.
אני מרגישה עטופה.
פתאום נעים. כל הדרישות, הפקודות, התביעות מקבלות משמעות הגיונית, על אף שתת המודע לא באמת מסכים איתי. הוא לא יכול. הוא מרובע, מקובע במגננות ובעיקר, הוא מפריע לי בזמן שמה שאני רוצה, זה להיות לך כל מה שתגיד. ושוב, אני מטילה ספק ביכולות שלי .

אבל אתה בשלך, כעת רגיעה. עכשיו לישון.

" לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים"

עכשיו מנוחה.