דיקטטורה (שם זמני)

למה מי הוא חושב שהוא עם הדרישות המטופשות האלה ?

הבנתי את הפואנטה. הוא לפני הכל וכולם. פאנץ'-ליין.
שיחפש הוכחות במקום אחר ויפסיק לבחון אותי בזכוכית מגדלת.

עד שאני יכולה לפנות לעצמי שעה-שעתיים לעיצוב הפיגורה
(שלטעמי, הפכה להיות עצמאית מדי), הוא מחליט להפריע לי.

כן. להפריע.
להציק.
ללחוץ על הנקודה הרגישה ביותר - מרחב המחייה שלי !
המקום הבודד, בו איני חייבת דבר לאיש מלבדי.

מה יש לו לחטט ולחפור לי דווקא שם ?
זה שלי. לגמרי שלי. אך ורק שלי.
שלא ייקח את זה ממני.

אז למה הדרישה שלו, בכל זאת גרמה לי לחייך... ?

אולי.... אולי הוא רוצה שאחשוב עליו דווקא אז, כשבעצם אני כולי נתונה רק לעצמי ?
כגבר, הוא רוצה. כדום, הוא דורש את ההוכחה. (פסיכולוגיה בגרוש)

ולמה בדיוק דקה לפני השעה היעודה (לקחתי מרחב ביטחון), בכל זאת התקשרתי?

"שלום אדוני...."
"יפה כלבה, חזרי לשיעור".

חזרתי, אך מבחינתי השיעור פתאום יכל לחכות.
כל מה שרציתי, זה להמשיך לשוחח עמו.

אם תבוא, אראה את עיניך, אקלוט את אורן
אם תבוא, אדע אם חיוכך נפרש כקשת
אם צליל צחוקך מתגלגל כל הדרך אל הלב
ואולי ארגיש איך אתה תופס את רגשותיך.

שלי ממריאים כפרפרים, מרקדים על שמי קטיפה
וכנפיהם שלהבת.

האם תבוא ותיקח, תכבוש ותרמוס ?

אני כמו ילדה
השוכבת בלילה בעיניים פקוחות
מחכה
לפגוש אגדה.


(כאן באות לסיומן 60 שניות של מצב רוח רומנטי דביק)

הלילה אשתה לכבודך לחיים.

המילים שלך לא נותנות לי מנוח. הן מפוצצות לי את הראש וחובטות לי במוח בעוצמה של תופים אינדיאינים. בטן-גב-בטן-גב בטן-גב-בטן-גב. פעימות הלב, גם הן עומדות בקצב בכבוד הראוי לציון.
אתה !
אתה מדיר שינה מעיני.

אני מסתובבת כמו זומבי. שולחת יד לנגב טיפות זיעה דמיוניות על מצחי. קור עז שורר בחדר השינה.
חם לי.
קר לי.
חם לי.
אני מדליקה ומכבה את המזגן לסירוגין.
בתקווה שקופסת הטמטום תצליח להרדים אותי, גם היא מצטרפת לחינגה הלילית. תמונות מרצדות. אני בוהה בהן, מנסה להתרכז בדיאלוגים ובאירועים, ולא קולטת דבר וחצי דבר מהעלילה. העובדה שהיא מטופשת לא חומקת ממני, אך מה לא אעשה כדי לשקוע אל תוך שינה, שתשחרר אותי מאוסף של מחשבות לא ממוקדות ומטרידות ומהלחץ האטומי, בו אני שרויה בימים האחרונים.

אטרף.

התובענות, הדרישות, הקביעות חסרות הפשרה והכל-כך לא גמישות רומסות אותי.
"רוצה ? טוב.
לא רוצה, עופי".
אני מחפשת את שלט היציאה, אך הוא נעלם.

אתה כבר יודע טוב יותר ממני.
ממילא קיצצת לי את הכנפיים וכל ניסיון מצידי לעוף, להתקומם, להתמרד, להפוך את דבריך מאבסולוטיים לאבסולוטלי-נוט, זו כרוניקה של אירועים עם סוף ידוע מראש.

לאחר שעתיים של נסיונות לא מוצלחים לצלול אל תוך חלום, אני מתקשרת אליך.
"שוב את לא ישנה" ?
"לא נרדמת, אדוני".

אתה מערסל אותי בשפה רכה שאני לא מכירה. מפיך, המילים הללו זרות לי.
אני מרגישה עטופה.
פתאום נעים. כל הדרישות, הפקודות, התביעות מקבלות משמעות הגיונית, על אף שתת המודע לא באמת מסכים איתי. הוא לא יכול. הוא מרובע, מקובע במגננות ובעיקר, הוא מפריע לי בזמן שמה שאני רוצה, זה להיות לך כל מה שתגיד. ושוב, אני מטילה ספק ביכולות שלי .

אבל אתה בשלך, כעת רגיעה. עכשיו לישון.

" לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים"

עכשיו מנוחה.

בנסיבות אחרות, הייתי אומרת "נעים מאוד, אני זבל", אבל כרגע, ממש לא נעים להיות לצידי.

היום העליתי את הרף של אחד המפגעים-הסביבתיים החמורים ביותר של ארצנו הקטנטונת.

אני מפגע חזותי.
אני מצבור פסולת.

צריך לרכז אותי בדחיפות ולהעיף אותי לאחד מהרי הזבל של המדינה.
ספק רב, אם גם הם יוכלו לקלוט אותי...

ראו הוזהרתם.

אדוני החליט שאני צריכה לכתוב על רגשותי ואני, אין לי שמץ של מושג מה מתחולל בתוכי.
אני רק יודעת שמשהו מסעיר אותי.

לרגעים בא לי לצרוח עליו "...תן לי דקה להתרגל אליך שוב..." .

כבר הייתי עם רגל אחת מחוץ לכל זה ופתאום, תוך 24 שעות, נשאבתי לתוך מערבולת.

מה מערבולת... ?
זה צונאמי לאחר רעידת אדמה שהופכת את ריכטר בקברו.

ואני תוהה....
האם רק התפתחות איטית והדרגתית יכולה ליצור שלמות, או שמא צריך מיד לקבוע את העובדות ללא שום פשרות ?

ועוד אני תוהה -
אבל מרוב תהיות, חוטי המחשבה שלי הפכו לפלונטר אחד גדול.