לפני 16 שנים. 26 באוקטובר 2007 בשעה 1:39
כמה זמן חיכיתי לך
כמה עברתי עד לבואך
והנה בהגיעך לאחר יגע רב
דבר לא קם,דבר לא חרב
הזמן לא נעצר,הנה מגיע המחר
ואני שעדיין לא תופס, את גדולת הרגע מפספס...
ואולי זה כמו כל דבר בחיים
נאבקים נלחמים עד שמשיגים
ואז כשבתהילה נוגעים הניצוצות נעלמים,
האורות כבים,המסכים יורדים...
פתאום שוכחים את הקושי והמאבקים.
זהו טבע האדם,
מבין את אשר פספס רק כשנעלם.
וזה לגבי הכל
חבר,אהובה והורים
לפתע מאליו הם מובנים
השגרה על ייחודם מאפילה
ואלו שפעם היו מושא הבחירה
היום בשבילנו רק הברירה...