לפני 11 שנים. 9 באוקטובר 2012 בשעה 20:08
אני נוטה להתאכזב מאנשים.
אני נוטה לאבד חברים.
אני נוטה ליצור לי מתחרים.
אולי כי אני לא תמים.
אני נוטה להתאכזב מאנשים, במיוחד אלו שללב נכנסים.
אולי גודלה של הציפיה הוא זה שמעצים את עוצמת הפגיעה.
אולי גודלה של ההקרבה הוא זה שמייצר את תחושת ההחמצה.
ואולי זה פשוט אני.
ובתוך הסבך של התחושות
בתוך סערת הרגשות
רוח של התחלות נושבת מעליי
צליל ההיגיון מזמזם באוזניי, הוא זה שנותן את כוחותיי.
ועכשיו יש ריח של סתיו באוויר
צליל קול שאת עולמי מסעיר
ציפיה לעולמות חדשים
מאמין שאוכל להדהים.