הכל התחיל בקליק

מר כץ גר שתי קומות מעלינו

זקן ערירי וחביב שגר בגפו

אדם חרוץ מעין כמוהו.

כל בוקר ב-5 כבר ראו אותו צועד ברחובות השכונה ,

כשמיד אחרי זה היה דופק על דלת ביתינו ולוקח את הכלבה שלנו לטיול של בוקר.

לא ביקשנו את זה ממנו זו היתה יזמה שלו והוא לא הסכים לותר עליה.

תמיד אמר לי " מנגינה אין לך ילדים אחרים עדיין, אני אוהב ילדים ורוצה לפנק גם את הילדה שלך (הכלבה)"

בכל ערב היה בא לסעוד איתנו ארוחת ערב. תמיד הביא איתו תיק מלא אוכל ובדרך כלל היו אלו קופסאות שימורים של טונה, תירס, כרוב כבוש ושאר מאכלים.

הוא לא שכח להביא קבוע פחיות של בירה, שפעמים רבות התאריך פג מהן.

קופסאות השימורים נראו ישנות מקומטות ומלאות אבק.

אף פעם לא הבנתי מהיכן הוא משיג קופסאות מרופטות כאלו ואם כבר הוא קונה למה שלא יקנה את היפות והחדשות ובכלל מאיפה יש לו כוח לסחוב כל כך הרבה שימורים?

מר כץ אהב לדבר ולדבר הרבה, הוא סיפר על יחסיו הטובים עם כל השכנים. על החברים שהוא אוהב ללכת איתם לים. שעת ערב אנחנו עייפים אחרי יום עבודה והוא לא מפסיק לדבר ולדבר....

היינו צריכים למצוא כל פעם תירוץ אחר כדי לסיים את הארוחה והשיחה איתו וכדי שיבין שאנו רוצים להשאר עם עצמנו.

מעולם לא דיבר על משפחתו , לא ידעתי אם יש לו בכלל ילדים או נכדים

ולא היה לי נעים לשאול אותו על כך.

לא זכיתי לראות הרבה אנשים כמוהו. אפשר היה לראות עליו שגילו די מבוגר ולמרות זאת הוא היה פעיל מאוד ואפילו יותר מידי פעיל.

כל הזמן נראה בחוץ, משוחח עם שכן זה או אחר.

פעמים רבות כשהיינו בבית נשמעה הדפיקה הרמה שלו בדלת

" תפתחו תפתחו יש לי משהו חשוב להגיד לכם..."

היה נכנס מניח שתי פחיות בירה לי ולבעלי ומתחיל לספר את סיפוריו.

הוא לא התעצל וירד את 30 המדרגות אלינו לפחות 4 פעמים ביום. היה נכנס נשאר לעמוד ובהתלהבות רבה מספר את החדשות האחרונות בשכונה.

לפעמים זה כבר גבל במיטרד אבל אי אפשר היה להרגיע את ההתלהבות הזו שהיתה לו.

מוזר היה שמעולם לא הזמין אף אחד לדירתו, למרות שהכרתי אותו טוב לא יצא לי לראות בעצם

איך הוא חי ואיך נראית הדירה שלו?

בוקר חרפי אחד השעה היתה 4 לפנות בוקר. אנו מכורבלים בשמיכת הפוך ולפתע דפיקות רמות בדלת

"מנגינה מנגינה תפתחו מהר מהר........."

זינקתי לעבר הדלת חצי מנומנמת עוד לא הספקתי לפתוח אותה ומר כץ הדף אותי

נכנס במהירות והחל לדבר:

" תעלו למעלה , תעלו למעלה ומהר... הכל נפל הכל על הריצפה, אסון אסון, אסור שזה יקרה, זה זרוק, זה יהרס, אסור אסור..... אורי מהר תבוא למעלה צריך לסדר את זה לפני שזה יתקלקל..."

מר כץ הנמרץ והחייכן נראה לפתע חסר אונים ומבוהל לחלוטין.

ניסיתי לדלות ממנו מה קרה מה בעצם נפל?

אבל הוא רק חזר ומילמל תבואו מהר זה יתקלקל ותוך כדי דיבור דחף את בעלי שהיה עדיין עם קורי שינה לכיוון המדרגות.

שמתי על עצמי מעיל ועלינו מהר לכיוון דירתו.

דלת ביתו היתה פתוחה ובנתיים התאספו עוד כמה שכנים שהתעוררו לשמא צעקותיו.

נכנסתי בפעם הראשונה לדירה.

בכניסה תלויה תמונה ענקית עם מסגרת עץ ישנה וכבדה של זוג מבוגרים.

הסלון הקטן נראה הפוך לגמרי , הריצפה היתה מלאה קופסאות שימורים

מלאה ? אולי יותר טוב להגדיר את זה ים של קופסאות שימורים. כולן נראו מאובקות ומרופשות.

מסתבר שהוא איחסן אותם במיזנון בסלון שכנראה קרס מרוב הכובד.

בבתים אחרים מוצאים בסלון ספרי הגות או ספרי מידע אולי גם קישוטים ופסלים שונים,

אצלו היה מלאי עצום של קופסאות שימורים.

כמובן שכולם נרתמו והחלו לעזור באיסוף כל הקופסאות.

כל קופסא שהרמנו מר כץ היה מצמיד לגופו ומנשק אותה כאילו היתה איזו ילדה פצועה.

בסלון נערמו 4 ערימות של קופסאות, שהגיעו כמעט עד התקרה.

כשהחדר היה קצת יותר מסודר ראיתי בפינה כורסא מאובקת וקרועה מעט.

ועוד תמונה גדולה בשחור לבן של ילדה קטנה שנראתה מחוייכת ומאושרת.

מר כץ הביא מהמטבח כמה כיסאות עץ ישנים.

התיישבנו עייפים אחרי העבודה המאומצת ומספר גברים כבר תיכננו איך לתקן לו את המיזנון השבור.

הוא חזר למטבח והביא צלחת מלאה לביבות.

" תטעמו זה טרי, הכנתי את זה אתמול"

מי יכול לאכול לביבות בשעה כזו מקדמת של בוקר" ובכל זאת כולם התכבדו.

ראיתי את המבטים התמהים של כל השכנים. הלביבות היו עשויות מקליפות תפוחי אדמה.

מר כץ התישב בכורסא כשהוא ממשיך ללטף ולסדר את קופסאות השימורים שלו.

" אני קונה כל שבוע לפחות 15 קופסאות" הבית קטן, אין מקום לשים את כולן

לכן אני מסדר אותן במיזנון הזה שלא יתפסו יותר מידי מקום.

צריך שיהיה הרבה קופסאות בבית, אני אומר לכם תקנו הרבה הרבה קופסאות ותשמרו אותם טוב טוב. אם יבואו הגרמנים ויסגרו אותנו שוב בגטו לא נמות מרעב כמו שמתה אחותי,

לנו יהיה הרבה אוכל. אנחנו נראה להם כמה שהיהודים חזקים,

לא יעזור להם כלום הם לא יצליחו עוד פעם להרוס אותנו ,

יש לי הרבה קופסאות שימורים אני אקנה עוד ועוד ואחלק אוכל לכולם...."

הוא דיבר בהתלהבות ראיתי את הניצוץ בעיניו ותוך כדי שמתי לב למספר החקוק על זרועו.

מוזר שלא יצא לי להבחין בזה קודם.

שעה ארוכה עוד ישבנו ושמענו את סיפוריו.

הפעם הוא לא דיבר על החברים והשכנים, הפעם סיפר על משפחתו.

הוא הסביר שהתמונה בכניסה אלו הוריו שהובלו למחנות ההשמדה והתמונה של הילדה המחייכת זו אחותו שמתה מרעב.

סיפר איך נשלח למנזר וכך ניצל מאימת ידם של הנאצים סיפר וסיפר וסיפר

ואנו יושבים מקשיבים ומידי פעם מוחים דמעה.

רק אחרי הבוקר הזה הבנתי למה מר כץ נמרץ ופעיל כל כך הרבה, למה הוא לא מפסיק לדבר

ולמה הוא מביא לנו בכל ערב לארוחה קופסאות שימורים.....